מה עושים

שלום, לפני כמה שבועות ניסיתי להרוג את עצמי, הנסיון האובדני נכשל בשניות האחרונות כשהחבר שלי מצא אותי. מאז המציאות עוד יותר קשה לי משהייתה לפני הנסיון. אני לא אלעה אתכם במיליוני הפרטים. הייתי מאושפזת במחלקה סגורה, אשפוז ביית וטיפולים אצל פסיכיאטרים פרטיים ואלה של המחלקה. במחלקה עשו לי בחינות אישיות כי הפסיכיאטר לא ראה דיכאון אקטיבי (אני סובלת מהפרעה בי פולארית) ורצה להבין איך האובדנות מוסברת ללא הדיכאון. מצידי הסברתי לו שהרגשתי התקף מאג'ורי שמתקרב ולכן החלטתי שאני לא מוכנה לסבול עוד אחד כזה ועדיף לי לא להיות. לא יכלו גם להשאיר אותי באשפוז כפוי משום שלא היה שום דיכאון אקטיבי ולפי מה שהבנתי מהפסיכיאטר אין לו עילה משפטית לכפות עלי להשאר. אני הגעתי לאשפוז על דעת עצמי, חתמתי, נשארתי גם אחרי ההבחנה הראשונית כי חשבתי שאפשר לעזור לי. עכשיו אני בבית הוריי. חבר שלי (לשעבר נכון לעכשיו) שמצא אותי מאולפת באותו היום, נפרד ממני (אני מתארת לי שזה היה יותר מדי בשבילו) ולאור העובדה שחיינו יחד אין לי עכשיו בית משלי. בקיצור עובר עלי הרבה בימים אלה. הממצאים של הטסטים הפסיכולוגיים הראו נטייה לפסיכוזה, לא אחת שהייתה אקטיבית אבל מן נורת הזהרה. כך הם אומרים, הם גם מסתייגים ואומרים שיכל להיות שהם טועים לחלוטין. אני לא פסיכוטית ולעולם לא הייתי קרובה לשום סכיזופרניה מכל סוג. עדיין, התחילו לי טיפול בריספרדל (בנוסף לטגרטול שכבר לקחתי מקודם). הם טוענים שזה לשלוט בסדר המחשבתי שלי או משהו כזה. קראתי קצת ומצאתי שאני יותר בורדרליין מסכיזואפקטיב (האבחנה "החדשה" שלהם אליי). עם כל האבחנות האלה אני כבר לא יודעת מה לעשות. אין לי כל סדר יום, כבר מעל שנה, אין לי דבר שמחזיק אותי. אני מרגישה שכל דבר שאומרים לי מתקבל אצלי במן כניעה בלתי נסבלת. התרופות גורמות לי לכובד והחיים לא מציעים לי כבר דבר. אני חושבת על מעשה אך אני מחזיקה את עצמי, בינתיים. מה עושים עם כל מילות הפסיכיאטריה שמציפות אותי לאחרונה? מה עושים כשאנשים סביב מפחדים על כל צעד שאני לוקחת? מה עושים? אני אפילו לא יודעת מה השאלה שלי.

ערב טוב, לצערי זה באמת נישמע לא קל,אבל יקירתי הכל עובר. גם דברים טובים וגם דברים רעים-הכל עניין של זמן וסבלנות.לפי מה שאני מבינה את בחורה צעירה,החיים מבטיחים לך עוד המון דברים מרתקים כמו הולדת ילדים שזו לבד,מתנה מאלוהים.דבר גדול שנפל בחלקינו.ואני בחורה שעברה טראומה מהלידה שהייתה קשה במיוחד עם המון סיבוכים וכתוצאה מכך אני סובלת מחרדות. אבל למרות הכל אני מאושרת-קשה לי שנייה שנייה בחיים האלה כי החרדה לא עוזבת אותי ולו לרגע,אבל החיים ממשיכים ואני מאמינה שהכל ייגמר. תחזיקי מעמד יקירתי ואני בטוחה שתהיי מספיק חזקה כדי להתגבר גם אם כרגע הכל ניראה לך באפילה. דברי איתי שרון

אפלה אני מכירה טוב טוב, מה שקורה עכשיו הוא חוסר שליטה משווע. כל שניה מוצאים לי צרה חדשה, עוזבים הולכים חוזרים. אני לא יכולה לספוג את כל מה שיש כאן. אני מוצפת, מתחילה להתנתק מהכל, מתחילה להרגיש את הכלום הזה. אם עד עכשיו לא הייתי בדיכאון מאג'ורי, מה שקורה רק מביא אותו בבטחה היישר אל בין זרועותיי. אוף. באפלה, בדיכאון, אין לי פרספקטיבה. כאן אני במבוי סתום- כבר היו לי כוונות כנות לתת לטיפול עוד צ'אנס, לנסות תרופות חדשות, לעשות מבדקים וכל השאר. וכאילו מישהו צוחק עלי מלמעלה- אין סיכוי לתת סיכוי- תתני את עצמך לידם והם ימצאו לך עוד ועוד סיבות להתייאש. אוף. כן, אני אישה צעירה- בת 30, היה לי פעם הכל, היום יש לי הכל מסוג אחר- כל המחלות, כל הנטישות, כל מה שפחדתי ממנו כל כך הרבה שנים- הכל. אוף אוף (בנימה קומית מעט- חוש הומור שאני מנסה להשאיר אצלי לעוד כמה ימים- עד שיגידו לי שאני חולה באלצהיימר או משהו מבריק מאותו הנוסח.)

ללילי שלום, קשה לקרוא את דבריך, אבל בטח יותר קשה להרגיש אותם, לכן אנסה לאמר מספר דברים כלליים ואני מקווה שיקלו עליך. האבחנה הפסיכיאטרית פחות חשובה, היא חשובה לרופאים אבל תעזבי את זה, תנסי לחשוב מה עזר לך בעבר וזה כנראה יעזור גם עכשיו, האדם עצמו חשוב יותר מכל האבחנות שהן לא תמיד מדוייקות... חשוב לזכור דברים חשובים, דיכאון מטבעו חולף ועובר, את זה את יודעת מניסיונך וגם משתתפים נוספים אומרים זאת. את בת 30 עם כוחות והדברים יחלפו, סבלנות, כוח, כוח רצון והכוח לסבול יעזרו לך לעבור את הימים הקשים, אחר כך יהיה יותר קל. הדיכאון יחלוף, הדבר העקרי המסוכן כיוון שלפעמים קורים דברים שלא ניתן לתקן אותם הוא פגיעה עצמית, לכן השמרי מכך, וכפי שכתבת כך קורה בדרך כלל, אחרי ניסיון אובדני המצב גרוע יותר, תחושת הכישלון קשה יותר וגם החבר שעזר ותמך התרחק. פעמים רבות אנשים יכולים לעזור, אל תתכנסי בעצמך, תחפשי חברה ואל תתביישי להעזר באנשים, כאן בפורום, בצט התמיכה, משפחה וחברים. תשתדלי לא להשאר לבד ותעזרי בכל מי שמוכן להקשיב. תחזיקי מעמד מפני שהמצב ישתפר ותתחזקי. שיחות עם פסיכולוג בודאי שיחזקו אותך והן נחוצות בנוסף לתרופות. מה עם תעסוקה וספורט? תחזיקי מעמד ותשמרי על קשר דר' גיורא הידש

קראתי את דברייך ואני כל כך מבינה את החוויה הקשה שאת עוברת. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שלוש שנים ועכשיו נשקלת האפשרות של תרופות אני עדיין מסרבת. יכול להיות שבעתיד אעשה זאת. בינתיים אני סובלת מדיכאונות שבאים והכי חשוב הולכים. בימים האלה אין לי חשק לעשות דבר. אבל אני יכולה לספר לך בודאות ומתוך ניסיון ואני תקווה שתוכלי להעזר בו גם את. בימים שפחות או יותר טוב - ויש ימים כאלה (לא שמחים במיוחד כשהידיעה שהכאב יבוא שוב, אבל עדיין ימים של איפוס - כך אני קוראת לזה), באותם ימים אני מחליטה החלטות ומתחייבת לדברים. כמו לדוגמא קורסים מעניינים להעשרת הידע, דר' הידש דיבר על ספורט ואני מסכימה איתו לחלוטין, יש בספורט - אירובי ביחוד - תחושה של ריחוף ונועם, ואני בטוחה שאת יכולה להתחיל בהליכה - ג'וגינג. ללא ספק שיחה עם חברה טובה יכולה להועיל. אני מוסיפה עוד משהו - שאני תקווה שתוכלי להתחבר אליו והוא כתיבה . בכל פעם כשאני נמצאת בשלב הקריטי של הדיכאון - בשיא. במקום להעיז ולעשות דברים איומים כמו פגיעה עצמי, קחי עט ונייר - וסלחי לי על הביטוי - פשוט תאבדי את עצמך שם. תכתבי כמה רע לך , תכתבי למה ומה היית רוצה להשיג. וכשטוב לך פשוט תזרקי את הנייר הזה. אני רוצה להגיד לך - שאין טוב יותר מכתיבה, או אומנות אחרת - להביע את הכעס האכזבה הדיכאון והכאב באמצעים אומנותיים, את לא צריכה להיות אומנית בשביל זה. אפילו לקנות סט של חרוזים ולהשחיל זו תרפיה טובה. אני מאחלת לך רק טוב, והכי חשוב - סלחי לעצמך. אל תאשימי את עצמך, וכפי שדר' הידש אמר - התעלמי מכל המילים המתארות את המצב - מכל ההגדרות. וחיי את הרגע העצוב באמצעות עשייה. אני למדתי שעשייה עושה את הדיכאון הזה קל יותר, סביל יותר. האמיני לי - גם לי יש תקווה שזה יעלם, אבל זה לא בשליטתי, ככה נולדתי, אל הדבר הזה התהוותי, וכמו אדם שנולד עם נכות מסויימת גם אנחנו - במידה מסויימת נכים. וזו נכות קלה יותר מלהיות נכה בצורה אחרת - והסיבה היא פשוטה - לזה אני ואת ואחרים כאן בפורום רגילים, אנחנו כבר מאומנים ומיומנים, יודעים שזה עובר, גם את יודעת שזה עובר. פשוט לחכות . רק זמן. אני תקווה שעזרתי במעט, אני מקווה שאת יודעת - כי אנחנו מכירים את זה - זה עובר. זה גל סוער, שאחר כך נשפך אל החוף, אל תתנגדי לזה. יש עוד הרבה לומר אחרי מכתב כמו שלך. אבל כל שאפשר לומר עכשיו הוא - היי חזקה. קרן