לדר' גיורא הידש - מה יהיה איתי?

אני מקווה שאצלך כרגיל הכל טוב.... וכרגיל אני מודה לך על שיש לי איך לפנות לאיש מקצוע ברגעים הקשים... אשמח אם תחווה דעה ותייעץ לי מניסיונך, וכמובן שגם מחר אנסה לקבוע פגישה עם הרופא כמה שיותר מהר...(זה בטח יקח לפחות חודש המתנה לצערי...) להזכירך אני נרתעת מתרופות, ולא מתקרבת לרעל הזה כבר כשנה וחצי כשמאז השימוש בתרופות החלו להופיע נוסף לשאר הסבל הפיזי והנפשי גם סיוטים (אומרים לי שזה לא מהתרופות...אבל אני לא בטוחה בכך...). החלטתי לפנות באופן פרטי לטיפול התנהגותי קוגנטיבי (כי במרפאה באזור מגוריי אין טיפול בגישה זו...), אך יש לי לא מעט פחדים בנושא, שמא הטיפול עלול להחמיר... במהלך הטיפול (אגב, ע"י פסיכותרפיסטית, האם זה משנה אם היא פסיכולוגית או פסיכותרפיסטית?), מאוד קשה לי להתמודד עם הרגשות הקשים שעולים במהלכו...וכבר במהלך הטיפול היום הבנתי שאצטרך הלילה להתמודד עם סיוטים...ככה זה תמיד... ואכן כך, כשעתיים לאחר ההרדמות היום (מה זה אומר?) הקצתי בתחושות קשות של פחד. הפעם גם ברור לי מה היה החלום פחות או יותר, אבל לא תמיד זה ברור... מה דעתך? האם זהו תהליך חיובי שבו אני מוצפת ברגשות קשים במהלך השיחה? האם זו הדרך להתמודדות ולשחרור מכך? או שמא זה רק מזין את החרדה ואף מעצים אותה כפי שאני מרגישה? אני כ"כ מפחדת, ולא יודעת מה יהיה איתי? אני בפירוש מפחדת מעצמי... אגב, בררתי עם הרופא מהי אבחנתי, והוא אמר שדיסתמיה והתקפי פאניקה... האם יכול ליהיות שאני סובלת מדיכאון חמור, ואילו הרופא שרואה אותי פעם ב...אבחן דכאון בינוני? אני מפחדת מהדרדרות המצב. הזכרונות בזמן נטילת התרופות גם מקשות עליי, ומפחידות אותי, שמא מצבי ידרדר למה שהיה אז...איך אאמין שאני מחוסנת?אולי לעולם לא? ותמיד יקנן בי הפחד גם בזמנים טובים שאני עלולה ליפול? האם הטיפול כעת מזיק לי? או שזו רק החרדה? האם כולם מגיבים קשה במהלך הטיפול הפסיכולוגי? או שאולי עדיף להמנע מכך, ולא לעורר רגשות אלו? אולי עדיף להדחיק? האם אי פעם אבריא לאור העובדה שהחרדות (דיכאון?) מעולם לא נחלשו במהלך שש שנים האחרונות, (והמצב לא מעודד להמשיך לחיות כך עוד הרבה שנים...)? אולי האבחנה שגוייה? מה לעשות? בתודה ובכבוד רב Google עוד משהו, בשנים האחרונות אני גם סובלת מפעימות מקדימות, וזה לעיתים קרובות קשור להרגשתי הנפשית (כשאני בחרדה הפעימות המקדימות מופיעות כל רגע, וקצב הלב לא סדיר...האם הבעיה מוכרת? מה ניתן לעשות כדי שלא יגרם נזק? הבנתי שאין ממש טיפול לבעיה זו...) וגם רציתי לציין שהרופא תמיד תולה את הפיתרון לבעייתי בתרופות. מאחר שאיני רוצה לשמוע עוד על הסרוקסט, בפגישה האחרונה הוא הציע לי לקחת מודל, מכיוון שהתלוננתי גם על עצבנות רבה במהלך הטיפול הקודם ובכלל... בסוף החלטתי שאני לא מכניסה את עצמי שוב לסיוט הזה...ולא קניתי את התרופה. האם זהו הפיתרון היחיד (טיפול בתרופות) שאולי יועיל לי? אולי חבל על הכסף שבטיפול התנהגותי-קוגנטבי כי ממילא הוא לא יעזור?

שלום גוגול, אני שמח לשמוע ממך....אני חושב שאת "המטופלת" הראשונה שלי כאשר נכנסתי לעסקי האינטרנט, בכל אופן כבר עברה כשנה ואת בטח בין הראשונות. ולצערי כנראה אין שיפור משמעותי במצבך. אני מקווה שמצאת עבודה ואת עובדת ומצליחה להתקיים מחוץ לבית הוריך.... מחשבות רבות שאת מבטאת הן מחשבות של חרדה למרות שברור שמצב רוחך אינו טוב. אני בטוח שישנה תרופה שמתאימה לך וכדאי לחפש, המודל נשמע לי כבחירה טובה. עם זאת אני מכבד את רצונך ואת החלטתך לא להשתמש בתרופות. טיפול קוגניטיבי עשוי לעזור לך וטוב שאת מנסה. אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא שאינך מוותרת ואת רוצה לשפר את המצב והולכת לטיפול. טיפול פסיכולוגי הוא כמו ניתוח. בדרך כלל כדי שהטיפול יהיה משמעותי הוא חייב לגעת בנקודות הכואבות, אין טעם לגעת רק בדברים הנחמדים והטובים...לכן אני חושב שיש כעת עליה בחרדה אבל זה סימן שהטיפול נוגע בדברים החשובים. בהצלחה והמון אושר דר' גיורא הידש

האמת שהתשובה להנחותיך הראשונות שליליות, אני חוששת לתת פרטים מזהים, בכל מקרה אני מתמקדת הפעם במטרה טובה, ואני מקווה שאצליח (בינתיים רק לגבי התחום התעסוקתי...). כרגע התעוררתי ואני מרגישה רע מאוד, ההרגשות השליליות עדיין עולות, וזה מפחיד אותי. תודה על תגובתך, ורציתי שתרחיב מעט בקשר להשפעת הטיפול, על מנת שאהיה בטוחה, שמה שאני מרגישה אכן אופייני כתגובה לטיפול ולא מבטא הדרדרות... פחדיי מבוססים על תפיסתי, שטיפול אמור להביא להקלה. גם מנסיוני בילדות, שיתוף קרובים בבעיה היה מקל מעט, אולם התחושות במהלך טיפולים בשנים שבהם אני סובלת מחרדה מלמדים אותי שדווקא במהלך הדיבור עליהם הכל נעשה עוד יותר גדול ועוד יותר קשה לי להכיל את הכאב/פחד/צער וכו'... וההרגשות הקשות מעוררות שוב את החרדות ביום והסיוטים בלילה וכך הלאה. כלומר במקום שארגיש טוב, אני מרגישה מאוד רע במהלך הטיפול ולאחריו, זה לא אמור ליהיות ההיפך? אשמח קצת להבין יותר את המנגנון הנפשי, כדי שאבין מה קורה לי. האם התפרצות וחוסר שליטה על התחושות מעידה על שינוי לטובה, או לאו דווקא? אולי יש מקרים שעדיף להשקיט את הפחד, כי התחושות קשות מדי ועלולות לגרום להתדרדרות... אין לי מילים להודות לך על עזרתך במהלך השנה, תודה, גוגל.

אני לא מבינה למה אני כזו....וזה מפחיד אותי כל התחושות האלו..... אני בסה"כ רוצה להבריא כבר...אחרי כ"כ הרבה שנים...אז מדוע משתלטות עליי תחושות קשות כאלו, כאילו הייתי סגורה בכלא, או עברה עליי איזו טראומה נוראית....מה יהיה כשאצטרך להתמודד עם דברים באמת....ואני בסה"כ בתחילת הדרך, בשנות העשרים, והרגשות האלו הורגות אותי....איך אחזיק מעמד בשנים קשות באמת ובזיקנה...? אני צריכה עזרה, אבל לא רוצה תרופות, מה עליי לעשות עם עצמי עוד, שלא עשיתי? מה יהיה איתי בסוף? עולות בי תחושות קשות וההרגשה כאילו הכל סוגר עליי.... האם זה ידוע? האם זהו תיאור של דיכאון? אבל הכל בסדר אצלי...ממה יש לי דיכאון? איך אוכל אי פעם לחיות ולהנות? איך אוכל לחיות עם בן-זוג רגיל מבלי שיברח (אני הייתי בורחת אם היה קורה ההיפך, למה להיכנס למע' יחסים חולה כבר מההתחלה?), איך אביא ילדים במצבי? כנראה שלעולם לא... אני לא מאמינה כבר שמשהו יכול יעזור לי, זה לא קרה עד היום, אז אולי הגיע הזמן להפנים זאת, ולא לנסות לעשות משהו, כי חבל על הכסף, לא? ..... דר' הידש האם אחזור לימים לפני שהכל התחיל? כשהחרדה הייתה קטנה וחיי היו בשליטה, כשהייתי יכולה לבטל את המחשבות הרעות מייד כשצצו? הכל התחיל בלימודים, כשאז המחשבות היו עולות, אבל בשל עומס הלימודים ובגלל קשיי ריכוז, היה עליי להכריח את עצמי לשבת וללמוד ולשקוע בהבנת החומר....במקום לקום ולהתרענן ולעשות משהו עם עצמי, ולא להיות פסיבית (קריאה, שינון וכו'....), כך אימנתי את מוחי לשקוע במחשבות, באופן אוטומטי גם כשהנושאים לא היו קשורים ללימודים... ואז המחשבות והפחדים הקטנים התחילו להשתלט, והיום אני מרגישה איך אני נמצאת עמוק כ"כ ואני מתחילה לפחד מההרגשה הזו ומהמחשבות שנלוות לה...מפחדת שלא אוכל לצאת...שלא אוכל להרים ראש ולקחת אוויר...שאצטרך לעשות לעצמי משהו רע...כי לא יהיה לי כח להתמודד עוד עם המחלה... הרגשה שהכל סוגר עליי...ואני לא יכולה לברוח (לקום ולהתרענן, לעשות סוויץ' או איך שתקראו לזה...) ולהפסיק את ההרגשה הזו...