סוגי אנשים

אני חושבת שאפשר לחלק את העולם ל2 סוגי אנשים. אנשים עצובים ואנשים שמחים (יש גם אלה שלא איכפת להם מכלום אבל הם לא חשובים). אנשים שמחים אף פעם לא יבינו את האנשים העצובים. אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי איש-עצוב. החבר שלי, שהוא הבנאדם הכי מדהים ומתוק בעולם, הוא בין האנשים הכי שמחים שאני מכירה. אופיטימיות כזו נדיר למצוא ( וגם בחור כזה מוצלח הוא מאוד נדיר) הבעיה היא.. שנראה לי שבכל 3 שנותינו יחד הוא לא ממש "הבין" אותי. כן, הוא מכיר אותי יותר מכל אדם אחר והוא הכי קרוב אליי, אבל הוא לא מבין וגם נראה לי שלא יבין.. את ההתקפי בכי, את חוסר החשק לצאת מהמיטה, את התקפי הכעס והשנאה העצמיים (וחוזר חלילה להתקפי בכי), את כל העצב הזה שמגיע מבפנים. הכי אני מפחדת.. שבסוף ימאס לו לא להבין.. וימאס לו מהחברה הדפוקה הזאת והוא ימצא מישהי נורמלית, שמספיק טובה לו.. אישה-שמחה שתתאים לו.. בנתיים הכל טוב ומצויין והוא אוהב המון וגם אני.. אבל... היום הזה יגיע...

לליאה שלום, אם נהיה מעט יותר מדעיים אז החלוקה שאת מציינת היא לאנשים מופנמים ואנשים מוחצנים. החומר על כך מעניין ותוכלי להתחיל לקרוא עליו מפסיכיאטר בשם יונג. עם זאת הייתי רוצה לקחת את הדברים למקום אחר. לכל אחד יש את החלק המופנם והחלק המוחצן, השאלה מה בולט יותר. אצל אחד המוחצן רב מהמופנם ואצל השני ההיפך, אבל חשוב להדגיש ששני החלקים קיימים. בדיוק כמו ינג וייאנג בתורות המזרחיות. לכן אתם כנראה משלימים אחד את השני, לא סתם שניכם ביחד. ולכן גם אמרו פעמים רבות שניגודים נמשכים ומשלימים זה את זו. אבל באמת כפי שאת חושבת, צריך לשמור על האיזון ולא להקצין לכיוון של מופנמות או מוחצנות. אני חושב שהחבר שלך מבין אותך, יתכן שעדיין לא במודע אלא רק בתת מודע שלו, אבל עם השנים הוא יבין. שיהיה רק טוב והמון אושר דר' גיורא הידש

אני לא חושבת שאני אדם מופנם במיוחד, אני בדרך כלל אומרת מה שבראש שלי (לפעמים קצת יותר מדי וללא טאקט).. חוץ מהתחום הזה, של הרגשות הדיכאוניים, שאני תמיד מסתירה ורק בבית זה יוצא.. תמיד כשתיארתי לי בראש איך יהיה כשאני אתאבד, כולם תמיד יהיו נורא מופתעים ואומרים "אבל היא הייתה כזה אדם שמח", "לא יכולנו לנחש". אז זהו, שלא... אני לא חושבת שהחבר שלי אי פעם יבין, לא את הצד הזה. אני לא חושבת שהוא יכול כי גם אני לא יכולה, אני לא יודעת מה אני רוצה ויכולה ברגע להתחיל לבכות או להתעצבן או סתם לקחת ללב שטויות. כל הראש שלי נגנב ממחשבות מה אני עושה עם עצמי ומתי כבר לעזאזל יהיה לי אומץ לקפוץ מאיזה בניין ולפתור לעצמי את כל הבעיות, ולעשות לכולם טובה.

הי לך כואב לי לשמוע על הסבל שלך- האם את מטופלת? את מתארת פה מצב שמתשמך וטיפול פסיכותרפתי ואולי גם תרופתי יכול לעזור לך. שווה אולי לדבר על התחושות והחששות שלך עם החבר שלך. הוא נשמע בנאדם מקסים ומבין ואולי עצם הדיבור איתו על הנושא יפחית קצת מהחששות שלך

היי כן, אני מטופלת.. לפני כשבועיים התחלתי טיפול עם לוסטרל, שבנתיים לא עוזר כלל יש לי מחר מבחן ועוד לא התחלתי ללמוד, בקושי עכשיו גררתי עצמי מהמיטה..אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים ולא מסוגלת. לגבי החבר: דיברתי איתו.. אני כל הזמן מדברת, הוא רואה מה עובר עליי, כמה פעמים כבר דיברתי על הרצון שלי למות והוא גם יודע על שני הנסיונות הקודמים שלי לעשות את זה. אני רק אומרת, שעם כל הפתיחות הזאת והדיבורים.. הוא פשוט אדם מסוג אחר, שלא מכיר את הכאב הזה בפנים, שלא מרפה ומנסה למשוך אותי למטה, למטה..

האמת, כשכתבתי את ההודעה הזו: רציתי לדעת אם גם למישהו מכם יש את אותה בעיה או היה בעבר.. מישהו קרוב שאוהב אבל לא מבין את המחלה הזו..