לד"ר הידש וחברי הפורום

על חרדה ותובנות: לפני יומייםמכשביקשתי עזרה לשים קץ לחיי היתי נחוש אך גם מאורגן ויציב רגשית. תוך כדי התבוננות פנימה וקבלת פדבקים מהחברים צפו ועלו חרדות, מתחים דכאונות. לפני המון שנים עברתי פסיכואנליזה.. רציתי בין היתר לעבד את חויות תהליך הקליטה בארץ (אני יליד דרום אמריקה ). תוך כדי בדיקת הדינמיקה הפנימית עלה מתוך השיחות וניתול חלומות שהפחד מלחוש לא מוערך ומושפל הינה הסביב של כל חרדותי. תהליך הפסיכואנליטי היה מסע לתוך הלא מוודע עם כל היופי אך גם החששות הכרוכות בכך. לאחר סיום הטיפול , נעלתי את המידע הזה במגירות השיכחה. עכשיו כשהחרדה צפה ועולה אני שואל את עצמי האם משאלת המוות קשורה אולי לחשש מלחוש חסר ערך ומושפל ( מבחינת הפיסה שלי ) נוכח התדרדרות מצמבי הגופני. אולי עם אביו ברמה הרגשית יהיה לי יותר קל לקבל את התדרדרות מצבי. כלומר אם אני אבין שאני בעל ערך גם כשאני סמרטות מבחינה פיזת. מה דעתך ?

שבת שלום, אין לי תשובה לשאלתך. יתכן ושיחות יעזרו לך להבין ולקבל את ההדרדרות במצבך הפיזי, אולי... לדעתי מה שיכול לעזור יותר זה דמיון מודרך, מדיטציה והרפיה. יש פורום טוב בתפוז בו בנוסף לפורום הזה תוכל לקבל תשובות . מצורף הקישור- http://msn.tapuz.co.il/forums/main/forumpage.asp?id=542

אתה מוכר לי...הקטור??? אולי

לאילן שלום, אני חושב שאתה יודע את התשובה ואתה חושב שיש קשר. לא אענה לך בצורה אנליטית ואחזיר לך את השאלה אלא אנסה לקדם את הדברים. בעליה או במילה פחות עדינה, הגירה, אדם מאבד את כל מעמדו וחייב להתחיל ולבנות את הכל מחדש, העובדה שהוא אינו יודע את השפה ואת מנהגי המקום הופכים אותו לחלש ובדרך כלל בהתחלה הוא בלתי מוערך ויכול להרגיש מושפל. פעמים רבות העולה אינו מבין את כוונות האנשים המדברים אליו וקשה לו לשאול ולבטא את עצמו. זהו מצב שכל אדם חושש ממנו וכל אדם מרגיש בו רע מאוד. מצב זה גורם לחרדות רבות וחוסר ביטחון עצמי (אשר כמובן מחמירים את המצב). כאשר לאדם יש בסיס חזק מהילדות הוא יכול להתגבר על תקופת המעבר של הקליטה והלמידה, לרכוש לו מעמד בחברה וליצור לו קבוצת תמיכה והתייחסות שבהן הוא מרגיש מעורך וטוב לו. כאשר הבסיס פחות טוב וישנן פגיעות בהערכה העצמית עוד מהילדות קשה יותר להסתגל לסביבה החדשה והתהליך הוא קשה וכואב יותר. בהחלט אפשר למצוא הקבלות למצב הנוכחי, מחלה ובעיקר ירידה בתפקוד כאב המשפחה ובחברה עלולים להחזיר בהרגשה את רגשות חוסר הערך וחוסר האונים. רגשות שלכל אדם ואדם הם קשים. וכאן אנו חוזרים לשאלתך האחרונה, אם יש בסיס משפחתי חזק, קשר טוב עם האשה והילדים ללא קשר למצב הגופני, אם תפקידך במשפחה יותר מלפרנס אותם אז הדברים אינם קשורים למצב הגופני בלבד. עקבתי אחר ההתכתבות שלך עם האנשים בפורום והתרגשתי מאוד, מכל התגובות שהיו חמות מאוד ומהלב. התרשמתי מאישיותך ולכן אני אני בטוח שיש לך בסיס איתן ורגיש. כמובן שחרדות מציפות, חרדות מפני המחלה, חרדות מפני העתיד, חרדות מפני נכות, חוסר אונים ותלות. חרדות אלו הן טבעיות ולוקח זמן עד שהאדם יכול להסתגל למצב החדש גם אם הוא קשה. מנסיונך ומהתגובות בפורום נראה שהקושי הגדול ביותר הוא הבדידות במצב, ברגע שיש שותף או שותפים למחשבותיך וחרדותיך כבר קל יותר, לכן אני מציע לשתף את חבריך הטובים וכמובן את המשפחה. לא הייתי מוציא מחשבון פניה למספר שיחות, גם אם לא אנליזה אז לפחות להבהיר את הדברים. שיהיה רק טוב, המון אור ואהבה הידש

אילן, מאד נגעו לליבי הדברים שכתבת במשך השבוע. השאלה האחרונה שלך, על ערכו של אדם גם כשהוא מוגבל, הזכירה לי משהו שחוויתי. הרשה לי לספר לך אותו. טילי היתה נשואה לאח של אבי. אשה דוחה בצורתה החיצונית, מעוררת אנטגוניזם במשפחה מפני שנטתה לאמר את מה שהרגישה, בלא לחשוש. חיבבתי אותה עוד כשהייתי ילדה קטנה,ואולי דווקא משום כך, מפני שלידה הרגשתי שמותר לי להיות "סתם אני", פשוטה, ללא מניירות. בבגרותי, זכרה תמיד לטלפן ביום הולדתי, גם כשחייתה בחו"ל. בהיותה כבת 60 חלתה בסרטן. נסעתי שעות רבות כדי להגיע אליה. היא היתה תחת מורפיום, גופה היה הרוס. היה ברור שתמות בתוך זמן קצר. עמדתי ליד מיטתה, דברתי אליה,למרות שהנחתי שאיננה שומעת. סיפרתי לה שאני עוברת תקופה קשה, שעצוב לי, סיפרתי על ילדי, על עבודתי. החדר היה שקט מאד מאד, לחשתי לה את חיי. פתאום פקחה עיניה, הביטה בי במבט ממוקד מאד ואמרה רק זאת:"את יפה" ,ומיד נרדמה שוב. למחרת נפטרה. ראה אילן, מעולם לא חשבתי שאני יפה. חשבתי שהיו רק רגעים בהם היה בי יופי פנימי שהקרין החוצה, רגעים קטנים. מעולם לא קבלתי מחמאות על צורתי החיצונית, ולפעמים, בגילאים מסויימים, כל כך רציתי בהן. תמיד אמרו לי רק שאני נבונה,או מוכשרת. והנה, אשה אחת, מתוך דמדומי מותה כמעט, אמרה לי שאני יפה. אתה מבין, היא ראתה בי יופי! דווקא היא, המכוערת, הדוחה, הלא אהובה..מעולם לא קיבלתי מתנה בעלת ערך רב יותר . ודאי שטילי לא ידעה זאת כשאמרה, ודאי שלא ידעה מהי משמעותה בעיני ולא רק מפני שמתה, ולא רק מפני שלא יכולתי להודות לה, אלא מפני שבאמת איננו יודעים מהי משמעותנו לבני האדם האחרים. לפעמים אתה יכול לגרום שמחה לאדם שכלל אינך מכירו, רק מפני שהיית נחמד אליו , רק מפני שאתה היית האדם היחידי שחייך אליו באותו יום, באותו שבוע, באותו חודש. אנחנו משמעותיים מעבר למה שאנחנו מסוגלים להעריך, חשובים לאחרים יותר משנוכל לשער. "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים ימצאוהו אחרים ויהיה להם טוב יותר". אני משתדלת לחיות כך. אני שמחה לחיות כך, גם עם ידיעת מותי הוודאי. חיבוק לך, אילן.

קראתי את מה שכתבת ואני חייבת להגיד לך שזה כ"כ נגע לליבי. קודם כל את יודעת לספר בצורה מרתקת :) אבל מה שיותר חשוב שהמוסר השכל שלך ממש נכון. מילה טובה אחת יכולה להקפיץ את הבן אדם לשמיים ולגרום לו להיות מאושר גם מבלי שאותו אדם שאמר את המילה התכוון לכך. וזה די מתקשר למה שקורה פה בפורום בזמן האחרון - אני חושבת שהפורום הזה הוא מעבר לפורום שבו רק שואלים ועונים ומדברים על כדורים. גם מילת עידוד יכולה לעזור לאנשים, תמיכה עיצה ידידותית, התעניינות באותו בן אדם...זה דבר לא פחות טוב מתשובה עיניינית! וכן אני מאוד שמחה שגם ד"ר הידש חושב כמוני ודוגל בשיטה הזאת בפורום הזה שהוא מנהל. תודה על ההודעה שכתבת והלוואי ויהיה לך רק טוב בחיים, יפעת. נ.ב. - אם נחייך, החיים יחייכו אלינו :)