דכאון

היי אני בת 30, אמא לשני ילדים שאת שניהם הנקתי. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי מחייכת מבחוץ אבל בבית הייתי עצבנית ודכאונית (לגבי הדכאון, אף אחד לא ידע,אפילו היה פעם אחת שניסיתי ואז חשבתי על הסבל שאגרום לסובבים אותי וויתרתי, במהלך השנים התמודדתי לבד עם הדיכאון,וכל פעם שהייתי נכנסת לדאון הייתי אומרת עוד מעט זה יעבור ואחרי זה הכל יהיה בסדר.אחרי הלידה הראשונה הייתי בדכאון אחרי לידה (בשניה לא) אני אסרטיבית מאד, אין בעיה להתמודד עם מצבים קשים (ועברתי לא מעט) לפני כמה חודשיים הייתי במצב שישנתי חלמתי על איך אני מתאבדת, בנסיעה אם אכנס בעמוד מהר האם אני אמות בלי סבל....הייתי אפטית, וחולמנית ושכחתי הכל לא נדבר על חוסר הקשבה עד שהיה לי שיחה עם חברה מאד טובה ששאלה אותי אם הכל בסדר איתי ואז הרגשתי שזה הזדמנות לפרוק וסיפרתי לה הכל והיא הרגיע אותי האמת אחרי שבכיתי בכמויות הרגשתי שחרור (היא אמרה לי בכל זאת ללכת לאנשי מקצוע) ולא הלכתי.אני עדיין לא הלכתי ,מאז היא הפכה להיות ה"פסיכולוגית שלי" יש לציין שעכשיו אני רגוע ואין בי מחשבות. הפחד הכי גדול שלי שבעתיד יהיה לי האומץ להתאבד לפגוע באוהבים אותי.אם עכשיו אני לא בדיכאון ,יש צורך בטיפול?ואם כן מהו?