התייחסות לבן משפחה בדכאון

בתור בת משפחה למישהי שסובלת מדיכאון, במשך השנים נעתי על ציר של קבלת העניין כמחלה, ולא הייתי במקום של שפיטה, אך לפעמים אני מרגישה שהגבול בין מחלה לבין אדם שחושב רק עצמו ולא מחפש להתמודד עם שום דבר הוא דק וקשה לי מאד לקבל את העניין כמחלה ולא לשפוט. האדם יכול לתפקד מצויין, ופתאום כשנדרש ממנו קצת מאמץ- למשל טיפול בילדים שלו או כל אכזבה קטנה, אז הוא שוב בדיכאון, וכולנו צריכים לעמוד דום. אני מרגישה שכולם כל כך מפחדים מכל נסיגה, תגובה, וכך היא באמת משיגה כל מה שהיא רוצה. ברור לי שזה לא חיים כל כך נעימים עבורה גם כן,ושהיא היתה מעדיפה לחיות אחרת ויש פה אלמנט נפשי פיזי, אבל יותר בעניין של אדם שצריך ללמוד להתמודד עם קשיים.... ופחות עניין של מחלה. קשה לי שאני לא תמיד מצליחה לקבל אותה כמו שהיא ושיש לי תחושות של ביקורת ושפיטה.. אבל האם אין אמת בדברי??

כתבת תגובה מאוד מעניינת אכן הכול קשור לתפר שבין התמודדות מג'ורית חריפה לבין דיכאון נסיבתי.התשובה נמצאת באימון אישי פרטני שם מאתרים את מקור הבעיה ומנסים למצוא את פתרוו הרלוונטי youtwo.com