הסיפור שלי

שלום לבנות הפורום, רציתי לשתף ב"סיפור שלי". אני מתקרבת לגיל 30, לאחר 2 הפלות נידחות שעברתי בשנה החולפת והכאב אינו מרפה. לשמחתי אני ובעלי נקלטנו דיי מהר, בפעם הראשונה השמחה הייתה אדירה, עוד באותו היום שהבדיקה הביתית הראתה 2 פסים ורודים ויפים, בתמימותנו ובאושרנו הגדול סיפרנו לכל המשפחה, תמונה של ה"פסים" נשלחו בגאווה לשתיים מחברותיי הטובות (אימהות טריות) חיכינו בצפייה דרוכה לראות דופק ולאחריו שמחה גדולה. במהלך יום שישי החל דימום קל, התקשרתי למוקד קופ"ח שהמליצו ללכת למיון. אני בתמימותי חשבתי שתהיה לי הזדמנות לראות התפתחות של העובר, ולרגע לא הבנתי שמחכה לי יום שחור... מחכים ומחכים בחדר מיון, בעלי מתרוצץ עם הטפסולוגיה בין החדרים, בדיוק הוריו מתקשרים ואימא שלו מעודדת אותי מה יקרה אם לא, ואני מתמלאת זעם, מה זאת אומרת "אם לא" "על מה היא מדברת?!?" רק באתי לוודא שהכל בסדר... ואז הרופאה "משהו מוזר" ושולחת אותנו למכשיר מתקדם יותר... ואז הבשורה, ההלם, הבכי, הכאב- אין דופק. עברתי ציטוטק בשבוע 9 (גודל עובר שבוע 7). ניסיון שני- 2 פסים, אנחנו בהריון, אופטימיות זהירה, לא נותנת לעצמי לשמוח, יש דופק- הקלה, מעקב אחרי שבועים- עדין דופק, העובר התפתח יפה- הקלה עצומה נותנים לעצמינו לחגוג, שבועים לאחר מכן מעקב נוסף (שבוע 10)- לא מחפשת בכלל דופק בבדיקה, רק מתפלאת כמה גדל וכבר לשעועית הקטנה שלי יש דמות אנושית... אבל הפנים של הטכנאית מסגירות ... "המרקם לא תקין" היא אומרת, "על מה היא מדברת? ואז הבשורה: "אני מצטערת אני לא אשת בשורות, אין דופק" "לא!!!!!!!!! זה לא ייתכן מה לא בסדר?" פניו המבועתות של האיש שלי מסתכלות עלי והדמעות לא מפסיקות, יוצאים החוצה סביבי נשים הריונות שמסתכלות עלינו ברחמים, מחכים לרופא שלי שמכריז שאין ברירה - גרידה בבי"ח ואחרי זה נתחיל בירורים ובדיקות. אנחנו המומים וכואבים, לא מאמינים... עוד תיכננו חופשה שחיכינו לה כל כך הרבה זמן וכבר ראיתי בעיני רוחי אותי עם בגד ים ובטן קטנה נהנת מהשמש של אילת, בונה על זה שכבר ארגיש יותר טוב ובחילות יירגעו, אבל התוכניות השתנו... שיחה עם הרופא המנתח, השלמה שאין ברירה אחרת, העובר כבר יחסית מתקדם וחייבים גרידה, הרבה דמעות, לילה ללא שינה, חרדות, יום למחרת נסיעה שקטה לבי"ח, האיש שאיתי מזיק לי את היד, מנסה להרגיע ולעודד, אפילו גם קצת להצחיק... אח"כ נפרדים ואני מרגישה כל כך לבד, האחות מובילה אותי וכל השלטים שמכריזים "חדר ניתוח" "אימאל'ה, זה באמת קורה..." מרגישה את הדופק המהיר, גוף רועד, ואני נרדמת... מתעוררת בחדר התאוששות בכי חרישי של הבנה שהעובר שלי כבר איננו בתוכי, מתמלאת ריקנות עצומה... אומרים ש"לא מחזירים מתנות" ואני קיבלתי מתנה ובעל כורחי היא נלקחה ממני, בלי התראה מוקדמת ובלי הכנה. ומה עכשיו? מה קרה? מה הבעיה? עוד כמה פעמים אצטרך לעבור את הסיוט הזה? והאם אזכה לילד שלי? ומתי? מה אצטרך לעבור בדרך הזאת? ועכשיו חזרה הדרגתית לשגרה, אבל הכאב עדיין בתוכי, כל שיר עצוב, אישה הריונית, זאטוטים קטנים מזכירים לי את האובדן, את החלק החסר בחיי. והחגים האלה- הברכות, האיחולים, השאלות של אנשים חסרי טאקט... מה נראה לכם?! מוציאה את הכעס, כי לא באמת יש על מי... עם כל זה- גיליתי מחדש את האיש שלצידי, שואבת ממנו הרבה כוח, ועם זאת בפנים מרגישה שאף אחד לא יכול להבין את הכאב שבאובדן כזה... לכן אני כותבת לכן... למה אני זקוקה? לא כל כך יודעת... אולי סוג של חיבוק וירטואלי, מילים חמות מכאלה שמבינות... מחכה לווסת הבאה ואחריה סדרה של בדיקות, לצערי אצטרך לעבור גם היסטרוסקופיה (כנראה שיש מחיצה ברחם). מאד חוששת, שוב בי"ח, שוב ניתוח, כאבים... אם מישהי עברה תהליך של היסטרוסקופיה אשמח למידע, מה מרגישים, במהלך, אחרי, כואב?המלצות לרופא (כנראה אעבור באסותא ראשל"צ אצל ד"ר איתן מרדכי), איזה בדיקות עוד מחכות לי, מה חשוב לבדוק, לצערי גיליתי שקופ"ח פועלות לפי שיקולים קרים לפי הספר, ואני לא שפן ניסיונות של אף אחד, אעשה הכל לפני שננסה שוב כדי לדעת שעשיתי ככל שביכולתי למזער את הסיכוי שאעבור את זה שוב ועדיין יודעת שהסטטיסטיקה לא לטובתי... החוסר וודאות הזאת משגעת אותי....

גילי יקרה, תודה על המילים החמות... לשמחתי, קיבלתי הרבה תמיכה מסביבי, אך גם היא דועכת עם הזמן, לכל אחד יש גם את חייו ואצלי- הפצע נשאר פתוח ומדמם... האיש שלצידי עושה הכי טוב שהוא יכול אבל להערכתי זה לא פשוט לו להכיל את כל המערבולת הרגשית שבתוכי, כמו גם את הכאב והאכזבה שלו... מורכב... ובכל זאת מנסים לדבר כמה שאפשר, לשתף, לתאם ציפיות וכדו'. שוב תודה על התמיכה...

קראתי ושטף דמעות הציפו את פניי.. גם אני העברתי 2 הפלות ומאז כבר 5 חודשים עברו ומנסים שוב להיקלט.. הרפואה מאוד אטומה בקשר להפלות ומבחינתם מטפלים באישה רק אחרי 3 הפלות.. אין לי טיפים או מידע למסור לך. תודה על השיתוף ושולחת לך חיבוק ענק, תקוות, ציפייה , אהבה ושבמהרה ניקלט ונחזיק תינוק בריא בין זרועות ידינו.