אבודה לגמרי..

טוב אז ככה.. שמי הוא שיראל (שם בדוי)אני בת 15 עוד פחות משבוע ויש לי בעיות שאני כבר לא יכולה להיתמודד איתם אני כבר עייפה נפשית.. קודם כל... אני יספר לכם בכללי עלי.. אני הבת הבכורה יש לי עוד אחות קטנה בכיתה ב' ואני מחולון מאז שאני קטנה אני זוכרת שההורים שלי רבים הם אף פעם לא היסתדרו ואף פעם לא הייה לי אבא כמו לכולם הוא הייה בעייתי מקלל ומיתנהג בצורה מאוד לא יפה..(לא מכה!) מאז שאני קטנה רציתי מאוד אחות .. נידנדתי להורים שלי הרבה עד שהם הביאו לי אחות קטנה... ואז עד שבסוף הם הביאו לי אחות יש לה בעיות ריכוז והיא מאוד ילדותית לגילה..קיצר לא ילדה רגילה.. אבל בואו נעזוב את זה עכשיו.. מילדות הייתי ילדה שמנה מאוד עד שלפני שנה עשיתי שינוי ורזיתי 15 קילו... וזה ממה הטיב עימי.. התחלתי לדבר עם ילד בן 15 (אז הוא הייה גדול ממני בשנה) באיי סי קיו וזה היתפתח לטלפונים יום יומיים וקשר ממש הדוק וממש היתאהבתי עוד לפני שראיתי אותו... כאילו ראיתי אותו רק בתמונות והוא ראה אותי בתמונות.. אחרי 4 חודשים ניפגשנו ואז הוא התחיל להיתרחק הוא אומר שזה בגלל שהוא ראה כמה המרחק משפיע (הוא גר בבאר שבע) אבל אני חושבת שהוא לא אהב את איך שאני ניראת בכל זאת.. קיצר הבן אדם שיגע אותי.. כל פעם שהוא בא לחולון הוא מראה שהוא רוצה שנהייה יותר מסתם ידידים (מנשק אותי) ושהוא חוזר לבאר שבע כאילו הוא שוכח ממני לא מתקשר לא כלום.. אתן בטח מכירות את ההרגשה הזאת של להיות מאוהבת.. שאת מאוהבת את הנערה הכי מאושרת בעולם יש לך את הכח להיתמודד עם כל דבר... יש לך את הכח לשנות את העולם.. וזה כמובן מה שהייה לי כי הייתי מאוהבת בו אנושות.. אחרי שניתקנו קשר הייתי כמו מתה.. היית ממש גמורה לא הייה לי כח לכלום כל דבר הכי קטן הכניס אותי לדיכאון ובאמת שאיבדתי את שימחת החיים.. ואז אחרי 8 חודשים הגיע הזמן שהייתי צריכה לאסוף כוחות והפעם בילעדיו ואספתי..! עכשיו לעיניין אחר.. לאמא שלי יש 3 דודים אחד מבאר שבע אחד מרעננה ואחד מחולון.. לפני כשנה דוד שלי מרעננה חלה בסרטן ובמשך שנה הוא נאבק על חייו ובסוף הוא הבריא מהמחלה אבל איבד עין אחת.. זאת הייה תקופה מאוד קשה כי כל הכובד הוטל על כפתי... הייתי צריכה לא לבכות ליד אמא שלי כדי לעזור לה .. לא לבכות ליד אחותי כי היא לא הבינה מה קורה סביבה והייה עדיף שהיא לא תבין.. הייתי צריכה לטפל באחותי הקטנה כל הזמן ולידאוג להכל... אבל בסוף עברנו את זה..(באותה תקופה אני ולירן (שם בדוי) היינו חברים ובאמת שזה חיזק אותי..) שנה אחרי שהכל קרה בפסח השנה... הודיעו לאמא שלי שגם לאח הבכור שלה זה מבאר שבע יש סרטן וזה ממש יותר חמור.. התחילו לעשות לו טיפולים כימיים ושוב עברנו תקופה של גיהנום.. והפעם הייתי צריכה להיתמודד עם זה בלי לירן בלי הכוחות שהיו לי איתו.. אתמול עשו לדוד שלי בדיקה לראות אם הטיפולים עזרו והתוצאות לא טובות והרופאים אמרו שנישארו לו עוד חודשים ספורים לחיות... אני כבר לא יודעת מה לעשות כבר אין לי כח נפשית להיתמודד עם כל זה... אני כבר לא יכולה לראות את אמא שלי סובלת ואני גם לא עשויה מברזל.. אני גם בן אדם... ואני לא יכולה לבכות לידה או ליד אחותי ואני צריכה לטפל בהכל... ואני הולכת לאבד את הדוד שאני הכי קשורה אליו אני לא יכולה יותר, ואל תגידו לי להאמין או להיתפלל לאלוהים כי את האמונה שלי בו מזמן איבדתי אני כבר לא מאמינה באלוהים....ואני כבר לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות בבקשה עזרו לי החברות שלי איתי והן מעודדות והכל אבל זה לא עוזר עדיין.... תנו לי עצה איך אני יכולה להיתגבר על כל הדברים האלה ?!

חמודה קודם כל, ואני באמת מקווה שזה לא ישמע יותר מידי מתנשא, את וודאי יודעת שאת מאד צעירה ולפעמים החיים נראים מאד מפחידים או אבל הם בעצם לא כל כך נוראים. כל זה כמובן אני מבדיל בגדול ממקרי הסרטן של דודך שהם מאד מכאיבים ועדיף דווקא לא להתאפק במקרים כאלו כי הסבל גדול מידי, זה לגמרי טבעי שאת מרגישה צורך לפורקן ובתור מישהו שגם עבר חיכוך לא נעים עם המחלההזאת אם את צריכה לדבר עם מישהו אז את מוזמנת לרשום לי אי מייל, אם לא מספיק לך לדבר עם החברות (גם נראה לי שיש הרבה קבוצות תמיכה). אני באמת לא מתכוון לזלזל, חלק מהבעיות שאת מציגה הן מאד קונקרטיות וקשות גם לאנשים שהם יותר מבוגרים ממך ומחלות במשפחה זה בהחלט דבר מעיק. אבל חשוב לי להעביר לך וגם בכלל לרבים אחרים שעושים את הטעות הזאת שלא תמיד בריא לחטט בפצעים, לשקוע בעצבויות מיותרות ולעשות הרים מעכברים למיניהם... יש משברים שחייבים לבכות... חייבים לשחרר וחייבים לדבר כי זה מקל על סבל שהוא בלתי נסבל, לעומת זאת יש משברונים לא נעימים שעדיף לא להתעמק בהם כי זה בדיוק מה שבטווח הרחוק גורם להצטברות סבל ולפעמים עדיף לא להתעכב מאשר להתמכר לרחמים עצמיים. תבדילי בין הבעיות השונות שלך וכמה שזה קשה תשתדלי ליד המשפחה להיות חזקה.

חמודה, קודם כל את בטח יודעת שאת מאד צעירה ולפעמים החיים נראים מאד מפחידים או אבל הם בעצם לא כל כך נוראים. כל זה כמובן אני מבדיל ממקרי הסרטן של דודך שהם מאד מכאיבים ועדיף דווקא לא להתאפק במקרים כאלו כי הסבל גדול מידי. זה לגמרי טבעי שאת מרגישה צורך לפורקן ובתור מישהו שגם עבר חיכוך לא נעים עם המחלה הזאת אם את צריכה לדבר עם מישהו אז את מוזמנת לרשום לי אי מייל, אם לא מספיק לך לדבר עם החברות (גם נראה לי שיש הרבה קבוצות תמיכה). אני באמת לא מתכוון לזלזל אבל נראה לי שכיוון שאת במצב קשה את מתמקדת יותר מידי בדברים הרעים והכל נראה לך שחור. אין שום קשר בין אביך והסיפור עם הנער לבין המחלה של דודך. חלק מהבעיות שאת מציגה הן מאד קונקרטיות וקשות גם לאנשים שהם יותר מבוגרים ממך ומחלות במשפחה זה בהחלט דבר מעיק. אבל חשוב לי להעביר לך וגם בכלל לרבים אחרים שעושים את הטעות הזאת שלא תמיד בריא לחטט בפצעים, לשקוע בעצבויות מיותרות ולעשות הרים מעכברים למיניהם... יש משברים שחייבים לבכות... חייבים לשחרר וחייבים לדבר כי זה מקל על סבל שהוא בלתי נסבל, לעומת זאת יש משברונים לא נעימים שעדיף לא להתעמק בהם כי זה בדיוק מה שבטווח הרחוק גורם להצטברות סבל ולפעמים עדיף לא להתעכב ודווקא להתמקד בצד החיובי בחיים מאשר להתמכר לרחמים עצמיים. תבדילי בין הבעיות השונות שלך וכמה שזה קשה תשתדלי ליד המשפחה להיות חזקה. מאחל לך כל טוב... כל החיים לפנייך:)

מאכזב לחכות לאחות קטנה, ולקבל אחות לא מושלמת, נכון? אבל בעיות ריכוז הן לא משהו שבוחרים, ואני מאמינה שיש בה גם המון דברים טובים, ואותם צריך לחזק אצלה. את ואמא שלך מדברות ביניכן על הסרטן של הדוד מבאר שבע? עושה רושם שכל אחת מכן מתמודדת עם זה לבד, וזה מה שהופך את ההתמודדות לקשה יותר. שיראל - מותר לך לבכות. זה לא ימוטט את אמא שלך וזה לא יזיק לאחותך הקטנה. את לא צריכה להתמודד עם זה - נפשית - לבד. אולי יש באינטרנט קבוצות תמיכה של בני משפחה שמתמודדים עם סרטן. את לא יכולה להעלים את הסבל של אמא שלך - היא צריכה להחליט בעצמה מה היא רוצה לעשות בעניין. היא יכולה לבדוק איפה יש (באיזור חולון) קבוצות תמיכה, למשל. תיכנסי לאחד מהפורומים המקצועיים (פסיכולוגיה, פסיכותרפיה וכו') ותבררי שם אם יכולים להמליץ לך על קבוצות תמיכה. ולמרות שלהרגשתך התמיכה של החברות שלך לא מספיקה, תמשיכי לדבר איתן - אל תשארי עם כל התחושות האלה לבד.