בעלי התאבד

אמרתי לו שאנחנו נפרדים כי לא יכולתי יותר, הוא לא עבד והיה חצי בדיכאון. לפני חודשיים דיברתי איתו שנפרד אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול בלעדיי ויהיה לו מאוד קשה בלי עבודה וכו'. סיכמנו שהוא השאר בבית עד שהוא אמצא עבודה ואז הוא אחפש דירה.התכוונתי שזה יהיה לתמיד אבל הוא אמר שהוא לא ימשיך לחיות, אז כדי שלא יפגע בעצמו אמרתי לו שמתישהו נחזור רק שאני לא יודעת כמה זמן, הוא אמר שהוא יחכה לי אפילו 10 שנים אם צריך. הוא כל כך אהב אותי אבל אני כבר לא. אז הוא באמת יתחיל לחפש עבודה, אבל כבר לא יכולתי לעזור לו יותר, הנוחכות שלו, הייתה כל כך כבדה לי,דיברתי איתו עוד פעם ואמרתי לו את האמת, שאני לא רוצה שנחזור ושאני לא אוהבת אותו יותר. הוא אמר לי שהוא לא יכול לעשות כלום נגד זה, הוא לא כועס עליי, הוא קם, נתן לי נשיקה על המצח ואלך. שאלתי אותו לאן, הוא אמר שזה לא צריך לעניין אותי,שהוא כבר בסדר, אמרתי לו ששום דבר לא השתנה הוא יכול להשאר בבית עד שהוא אתרגן אבל הוא אמר לי שהוא כל כך אוהב אותי שהוא לא יכול להיות באותו בבית איתי אם אני לא מרגישה אהבה בשבילו והוא לא מוכן להיות חבר שלי. פשוט קם ואלך. אני איכשהו ידעתי מה הוא הולך לעשות, אבל לא רציתי לאמין ודחיתי את המחשבה במשך כמה ימים, הייתי כבר עייפה מהחיים של דיכאון האלה, פשוט לא יכולתי יותר, הייתי גם כועסת, אם זה מה שהוא רוצה לעשות ולהפיל את האחריות עליי אז שיעשה, לא יכולתי יותר עם הבן אדם הזה. הוא לא היה רע, ממש לא, אבל הוא סגד עליי והיה די בדיכאון, פשוט לא יכולתי. ועכשיו הוא מת ואני צריכה להתמודד עם מה שעשיתי. אני אוהבת את החיים וזו הסיבה שנפרדתי ממנו כי לא רצתי למות איתו, היה מדבר על זה, אבל אני לא יודעת איך להמשיך. אני פשוט לא מאמינה שעשיתי דבר כזה, שלא עזרתי לו יותר, שלא ננתי לו את האהבה שהוא כל כך היה צריך, אני פשוט דחיתי אותו למרות שידעתי שהוא במצוקה, שהוא זקוק לי. היה יותר מעניין אותי העבודה שלי, החברות שלי.... ועכשיו אני בוכה מול התמונה שלו, אני כל כך מצטערת