תלמיד בכיתת ל"ל

אני יועצת השנה של תלמיד מכיתה ט בבית ספר רגיל שלומד בכיתת ליקויי למידה מה יסודי. לפני כן הייתה יועצת אחרת שפרשה. מדובר בנער אשר יושב בכיתה ומסרב להעתיק מן הלוח ומתעסק רק בפלאפון שלו. בבקרים מאחר כל הזמן, התנהגותו תוקפנית ולא נעימה, מתחצף ומקלל. גם מול מנהלת בית הספר. עושה מה שבא לו. יש לו כבוד מסויים למחנכת הכיתה. בשיחה עם האמא, הבחינה המחנכת כי לאורך השיחות שהיו בשנה שעברה עם האם היא נטתה להיות דעתנית ותוקפנית ומגוננת על בנה. ואילו בשיחה שהייתה איתי בנוכחותה ובנוכחות בנה היה בה משהו רך ורגיש ואולי אפילו גם מבקש עזרה. היא דיברה על בנה ודמעות זלגו מן עיניה. היא ובעלה עובדים ומביאים לו את כל מבוקשו כמעט: חוג כדורגל שנתי יקר, פלאפון, טלוויזיה בחדר. והילד מצידו מפטיר ואומר: לא יודע. לא רוצה. וכו,. ההורים יוצאי אתיופיה ואין מצב שילכו להדרכת הורים כפי שהומלץ בעבר. האם היא הדומיננטית בבית והיא לא מציבה גבולות לבנה. לא מתעמת איתו בבקרים כדי להעיר אותו והוא רוב הזמן מחוץ לבית. האב כמעט קולו אינו נשמע וחסר את המקום של הגבולות. הנער היה מגיע בשנה שעברה לשיחות עם עוסית ובהן סיפר שהוא מתרועע עם נערים משכונתו שהם מורכבים ובעייתיים. מזל החוג הכדורגל מתחזק אותו ומציב לו גבולות. בשיחה שהתקיימה עם הנער והעוסית גיליתי אצלו צד אחד שאומר ; התחלתי את השנה ברגל שמאל ויש לי כוונה להשתפר. הוא הבטיח ללכת אליה לשיחות. העוסית מבחינתה רואה כיוון של פנימייה שבה יוכל הנער להשתלב עם גבולות. גם האם זרקה משפט כמו: אשלח אותך לפנימייה בזמן כעס על בנה. בסוף שנה נוכחית תתקיים וועדת השמה לשיבוץ הנער במסגרת מקיפית או עמלנית. אני מתלבטת לגבי הפנימייה. מה דעתך?

שלום, החלטות השמה הן עניין מורכב מאד, ויש לעשותן בכובד ראש ובהתייעצות עם כל הגורמים המטפלים. באופן אישי, אני נוטה לחשוב שפנימייה היא הפיתרון האחרון, וחשוב לעשות הכל כדי לא להגיע למצב של הרחקת ילד מביתו. גם אם מסגרת פנימייתית מציעה גבולות ברורים, ובפנטזיה שלנו היא "תעשה ממנו בנאדם", הרי שבמקרים רבים, המציאות העצובה מראה אחרת, וילדים עלולים לשלם מחירים רגשיים כבדים על החלטה כזו. פנימייה היא פיתרון טוב למקרים של "אי-ספיקה" משפחתית, למקרים של התעללות, או הזנחה קיצונית. בכל מקרה אחר, יש לעשות הכל כדי לחזק את הורים, להנחות אותם, ולעזור להם להילחם על הילד. הכלל המנחה אותי אומר שציונים והישגים לימודיים תמיד אפשר לתקן. נפש כאובה ושבורה הרבה יותר קשה לתקן. זו עמדתי, ולא כולם מוכרחים להסכים. מה את אומרת? מועדים לשמחה ליאת