תיסכול מתמשך של בת עשר וחצי

שלום רב בתי, הלומדת בכיתה ה', היא בת זקונים מפונקת ומטופחת, אוהבת לרקוד ולשיר, אוהבת את החיים, הולכת לארבעה חוגים (שירה, ריקוד, נגינה וכו') ומאוד נהנית מהם. אחיה הגדולים מבוגרים ממנה בהמון שנים ולכן גודלת במידה מסויימת כבת יחידה. היא ילדה אהובה מאוד, אהבה שנראית לעין, מחובקת ומנושקת, אני ובעלי עובדים מהבית ולכן אנחנו מקבלים אותה מבית הספר, מסיעים לחוגים ורואים עם איזה מצב רוח היא חוזרת מבית הספר ובדר"כ מדברים על זה. אז איפה הבעיה: כמה שהיא אהובה היא עדיין רוצה עוד ועוד הוכחות לאהבה, עושה מניפולציות ובוחנת כל הזמן עד קצה הגבול את האהבה הזאת. איתנו, בני משפחתה זה עוד נסבל, אלא ששמתי לב שהיא כל הזמן בוחנת גם את חברותיה, כל הזמן שואלת מי ה-BFF (החברה הכי טובה) שלך, נעלבת שלא אומרים לה שהיא, מחכה שיפייסו אותה ויתחננו לפניה שתחזור למשחק (למשל). אני מניחה שזה כמו הביצה והתרנגולת: ככל שהיא בוחנת יותר, כך הן מתרחקות ממנה. אז יש לה חברות, אבל היא מאוד מתאמצת בשביל זה. מתקשרת ומבקשת להיפגש, בדרך כלל נענית בשלילה וכך צוברת עוד ועוד חוויות של דחייה. בנוסף, היא קצת שמנמונת ויש לה שיער מתולתל והיא אוהבת חלק, וזה מוריד לה את הביטחון העצמי ומוסיף לתסכוליה. היא כל הזמן מסתכלת על אחרות ושואלת למה אין לה שיער חלק, למה היא לא רזה וכו'. והיא ממש לא שמנה. מה עושים עם זה ומאיפה מתחילים. אמא נבוכה ומתוסכלת

שלום דנה, מהתיאור שלך זה נשמע שבתך מתקשה לפרש מסרים לא מילוליים, ודואגת מאוד באשר למקומה בקשרים החברתיים שלה. הסיבות לזה יכולות להיות רבות ומגוונות (חוסר ביטחון, דימוי עצמי, נוקשות חשיבתית, תחרותיות, פרפקציוניזם וכו') . אם את חושבת שהתופעות שאת מתארת פוגעות במצב הרוח שלה וביחסים החברתיים שלה, אני מציע לפנות לפסיכולוג/ית קליני, לפחות לכמה שיחות של הערכה ובחינת האפשרויות לסייע לה. בינתיים, חשוב שלא לבקר אותה או לגונן עליה, פשוט לאפשר לה לפתח תהליך ספונטני של למידה מתוך התנסות. קובי