בת שנתיים וחמישה חודשים

שלום רב ביתי בת שנתיים וחמישה חודשים הילדה מאוד השתנתה לי בחודשים האחרונים היא סובלת מדלקות אוזניים כרוניות ואף הייתה מאושפזת פעמיים מתחילת השנה לאחר האשפוז האחרון שהיה לפני כ חודשיים למשך 11 יום שמתי לב שחזרה לי הביתה ילדה אחרת. אני רוצה לציין שבמהלך האישפוז היינו צריכים לתפוס אותה כנגד רצונה לפחות 4 פעמים ביום בשביל הטיפולים והילדה הייתה צועקת באימה ונלחמת בנו ובצוות הרפואי ביתי נמצאת איתי בגן במשך היום וגם שם שמו לב לשינוי משמעותי בהתנהגותה אני גם רוצה לציין שלפני 3 חודשים עברנו דירה לעיר אחרת אשר קרובה לגן ולחבריה לפני כל השינויים היא הייתה ילדה שמחה חיובית בעלת אומץ רב מאוד עצמאית תמיד היו אומרים לי בפעילויות אחהצ כמה מדהימה ועצמאית היא שהיא בכלל לא זקוקה לי לידה היא ממש הייתה מתעלמת ממני ונהנת עם חבריה עכשיו הילדה נכנסת להתקפי צרחות שיכולים להימשך גם שעה וחצי והיא נראת ממש מפוחדת רוצה אותי כל הזמן בקירבתה ממש לא משחררת ממני. התקף האימה יכול להתחיל ממכונית שעברה אופנוע משאית זבל עבודות של גנן באחד הבתים מחוץ לגן או כל דבר שמתעקשים איתה עליו כמו לשבת בלי לקום במפגש בגן או לשבת על הסיר אני כבר לא מצליחה להתמודד עם ההתפרצויות שלה היא עסוקה במשהו ופתאום מתחילה לצרוח אמא בואי בואי תרימי אותי אמאלה והיא נראת מפוחדת ולוקח המון זמן להרגיע אותה אני רואה פתאום ילדה שונה חסרת ביטחון כבר לא מנהיגה בין חבריה כפי שהייתה מפוחדת וכבויה אני מפחדת שהיא לא עוברת משהו נפשי כי היא באישפוז ממש עברה " אונס " על ידינו ועל ידי הצוות הרפואי החזקנו אותה בכוח ריתקנו אותה למיטה כשהיא צורחת את נישמתה ומתחננת שנפסיק נלחמת בנו ומובסת שוב ושוב 4 פעמים ביום למשך 11 ימים אני מפחדת שאין לי את הכלים לטפל בילדה ושאני יפספס משהו רגשי או נפשי אצלה אני רוצה את הבת שלי בחזרה מה עלי לעשות האם לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי זו התשובה או שיש משהו אחר שביכולתי לעשות אשמח לכל עזרה

שלום אלינור, יכול להיות שהמופע החדש שאת מתארת קשור לחוויות שעברה בחודשים האחרונים, הן כתוצאה ישירה מטראומת הטיפולים והן בעקיפין (למשל כתגובה לחרדה שלכם או למתח הכללי בבית). בנוסף היה גם מעבר הדירה, וכמובן יש ברקע את "גיל שנתיים הנורא", שעלול להימשך כתקופת מרד ומאבק גם עד גיל שלוש כמעט. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לנסות להירגע, ולאפשר לה לחזור לעצמה בקצב שלה, תוך שאתם נשארים רגועים, מכילים וסבלניים גם מול מופעי החרדה הקיצוניים. בזמן בהלה או פחד, נוכחות שקטה ונוסכת ביטחון מצד המבוגרים - עוזרת מאד. כשהיא צורחת בבהלה "אמא בואי!", גשי אליה בנחת, ואמרי בשקט "אני פה. הכל בסדר". אין טעם להסביר שאין ממה לפחד, או לאלץ אותה להתגבר בכל מחיר. נסי להימנע מרחמים או אשמה על מה שקרה בזמן האשפוז. הזכירי לעצמך שעשית הכל כדי שתהיה בריאה, גם אם נאלצתם להכאיב לה. זה חלק מחייהם של ילדים והורים רבים, ומרביתם מתגברים על כך ללא נזק רב לטווח הארוך. ככל שתצליחי להחזיר את השגרה לחייכם, כך היא עצמה תוכל לחוש שהסביבה שוב בטוחה ויציבה, ואפשר להירגע. לגבי טיפול, אני מאמינה שבגיל כה צעיר ההתערבות היעילה היא דרך ההורים. תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לעזור לה. במקרים מסויימים, אם ההתרשמות היא כי קיים משבר אמון או קצר בתקשורת הורה-ילד, אפשר לשקול טיפול דיאדי או משפחתי. להערכתי, אפשר בשלב זה להסתפק בהדרכה הורית קצרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת