בת שלוש אתגרים בפעוטון

שלום רב! בתי בת 3 ילדה מקסימה - עם אנרגיות בלתי נגמרות, מצחיקה, חכמה, וטובת לב. אחיה בכיתה א' לא עבר אבחון מסודר אך ככ"ה בעל הפרעות קשב וריכוז עם מרכיב היפראקטיבי משמעותי. מאז שנולדה נכנסה לבית "סוער" ואחיה תמיד היה במרכז. לא ברור מתי בדיוק זה קרה אך היא כנראה הבינה שעל מנת לזכות בתשומת לב היא צריכה ל"העלות ווליום", אנחנו מודעים לכך ומנסים לתת לה תשומת לב גם מבלי שתידרש לכך. בבית בדרך כלל מצליחים למצוא איזון אך הבעיה היא בפעוטון. היא הגדולה שם, שנה שנייה, עם ילדים צעירים ממנה ופחות "וותיקים" ולפי הגננת - היא דורשת תמיד להיות במרכז העניינים. בנוסף - מאז שנולדה הבכי שלה חזק ביותר וגם בתור תינוקת כולם עשו מה שיכלו על מנת להפסיק את הבכי הזה... כך - עוברים עליה הימים בפעוטון כאשר כל יום יש כמה אירועים שבהם היא "מנסה" "מחפשת" תשומת לב, להיות ראשונה, להיות במרכז העניינים... וכשלא מקבלת מה שרוצה פוצחת בבכי... אני חושבת שהגננת נותנת מענה נכון בסה"כ אבל לדעתי אנחנו מפספסים משהו בתמונה הגדולה ולא הטיפול הנקודתי בבכי כזה או אחר. הייתי שמחה לשמוע את דעתך על מה שתיארתי. המון המון תודה!

שלום תמר, מהתיאור שלך עולים מספר כיווני מחשבה אפשריים. האחד, יכול להיות קשור להסבר שלך, ולדפוסי הקשב שלכם, ההורים. למי מגיבים, למי מתייחסים, ממי דורשים ולמי מוותרים. הקול החזק שלה יכול להיות קשור באמת לאיזו חוויה בסיסית שלה, של "מסביב יהום הסער", והצורך להישמע בכל מחיר. אך יש לזה היבט אפשרי נוסף. אם מאז שהיא קטנה, כולם עושים הכל כדי להימנע מעוצמת הדציבלים, הילדה שלכם לומדת להשתמש בבכי הקולני כנשק או כאמצעי להפעלת הסביבה. כפי שנכתב כאן לא מזמן, זהו דפוס התנהגות המאפיין משפחות בהן יש ילד שעוצר נשימה בשעת בכי, מכחיל או מקיא. כשהבכי נתפס כמאד מסוכן, מפחיד או מטריח מדי, ההורים יעדיפו להימנע מקונפליקט או ממצבים של התנגשות רצונות, והילד גדל באשליה כי דברים תמיד יתנהלו עפ"י רצונו. אני מניחה שכדי להשתחרר מהדפוס, יהיה עליכם (ועל הגננות) להחליט שאתם מסכימים להיחשף לבכי, ומוכנים לתרגל אותה במצבי תסכול מבלי לעשות כל מאמץ להפסיקו. כשהיא תראה ששוב אינו יעיל כנשק, היא תוכל לוותר עליו. זה לא תמיד קל, אך איני מעלה בדעתי דרך טובה אחרת. הדרכת הורים קצרה יכולה לייעל את התהליך ולקצר אותו. היו חזקים! ליאת

תודה רבה ליאת! זו בדיוק ההתלבטות שלי, האם לתסכל אותה ולדרוש ממנה או לחזק אותה ולהיות רכה איתה בגלל המסביב... אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.... אנו נמשיך לעשות מאמץ לעודד אותה לבטא את עצמה במילים ולא בבכי. אך האם בכי הוא לא לגיטימי לגמרי בגיל הזה ורק בגלל שהבכי שלה חזק כל כך אז מצפים ממנה לא לבכות? אני מנסה לדמיין סיטואציה בגן כשילד בוכה בכי חרישי אז מאפשרים לו לבכות ולהירגע ואולי אף מנחמים אותו וכשהיא בוכה אז זה ישר מתפרש כדרמה והיסטריה ודורשים ממנה להרגע.... את מבינה למה אני מתכוונת?

תמר, התביעות החינוכיות שלנו, ממש כמו התגובות שלנו כדמויות סמכות (הורים, גננות, מורים) מוטב שיונחו ע"י השכל הישר, הרציונל או ה"אני מאמין" שלנו, ולא בהתאם לגובה הדציבלים. עם זאת, כולנו בני אדם, וכולנו עלולים ליפול למלכודת שהזכרת. לכן, כאמא שלה, את יכולה לנסות לשנות את מערך התגמולים בבית, ואפילו באופן מלאכותי לנסות לתגמל או7תה דווקא על מופעים מאופקים יותר. לאחרונה נדרשתי לסוגיה דומה, כשנשאלתי ע"י אישה צעירה לקראת לידה, האם המיילדות עוזרות יותר למי שצועקת, או למי שנאנחת בשקט. כולנו רוצות להאמין שהעזרה וההתגייסות שלהן אינה תלויה במרכיבי האודיו של הסיטואציה, ועדיין - קיימת אצל מרביתנו הערכה ליכולת התאפקות וכוח עמידה. איכשהו, נדמה לי שאנשי חינוך (ממש כמו מיילדות) יודעים להבחין בין בכי של מצוקה אמיתית לבין אזעקות שווא, ולפעול בהתאם. בואי נקווה שבתך תצליח לרכוש תוך זמן קצר את היכולת לגייס עזרה לאו דווקא דרך הבכי החזק והקולני. :-) ליאת