בדידות בגן

עוד חודש הכוכב שלי יהיה בן חמש. ילד סקרן בעל עולם עשיר, חוקר טבע ממש, מכור לנשיונאל ג'אוגרפיק ולכל סוגי החרקים הקיימים. בגן מרגיש בודד, טוען כי אף ילד אינו מעוניין לשחק איתו, רוב הזמן משחק עם עצמו לבד במשחקי קופסא או בחצר עם החרקים שמוצא. טוען כי כאשר ניגש לילדים לשאול אם הוא יכול לשחק איתם נענה בשלילה. הגננת מספרת כי הוא שונה לדעתה, מופנם ולא קל לה להגיע אליו. טוענת כי יש לילד בעיה (רומזת על ספקטרום מסוים). בצהרון הילד משחק עם שני ילדים, בגן עצמו יש לו שני ילדים איתם הוא משחק בלבד (וגם ילדים אלו מרגישים בדידות בעצמם לפי הוריהם). הילד לא רוצה ללכת לגן וכל בוקר מסע שכנועים. הילד חש מהמקום שלו לא אהוב ובודד. הגננת טוענת כי הילד מופנם ושונה ויש לקחת אותו לאבחונים.טוענת כי האינטרקציה החברתית שלו נמוכה מבני גילו. טוענת כי גם כשיש סביבו ילדים אינו מנסה להתחבר עמם. אני כאמא עם ניסיון מאחיו הגדול שעברה את כל סאגת הריפויים, הבנתי כי כל הריפוי בעיסוק ריפוי רגשי ויוצא באלו אינם מטיבים אלא ההתפתחות והבשלות של הילד מבשילים עם הזמן. הגננת טוענת כי לה אין מה לעשות בגן על מנת לשלב אותו חברתית ורק סיוע חיצוני יוכל לשפר את מעמדו החברתי.ניסיתי להפגיש אותו עם ילדים אחרי הצהריים אבל לא התאמצתי מספיק וזאת משום שהילד טוען כי אף אחד לא ירצה לשחק איתו אז לא להזמין.ליום הולדת מחוץ לגן לא רצה ללכת. יש לציין כי מבקש להיפגש עם ילדים שהוא מכיר ואוהב אחר הצהריים מהגן הקודם. בבקרים מבקש ללכת לבית הספר של אחיו (הצמוד לגן ובו יש גם את הצהרון) ולא לגן שלו. השאלה שלי היא, האם בגיל חמש ניתן לקחת את הילד לאבחון פסיכולוגי (הילד מופנם מאד והחשש שלי שלא ישתף פעולה) והאם טיפול זה יכול להקנות בילד פתיחות חברתית בשלה הזה? האם יש כלים שאני כאם יכולה להטמיע בילד לפתוח אותו חברתית? האם צודקת הגננת כי אין מה לעשות בגן?

שלום, הגם שאני מאד מבינה ללבך, קשה לי להסכים לגישה לפיה התערבויות טיפוליות מוקדמות אינן מועילות. אני נוטה להתייחס ברצינות רבה לחשדות של גננות, בהיותן מנוסות מאד באיתור חריגויות בקבוצה. גם אם לא מדובר בפער משמעותי, כאשר עולה חשד לקשיי תקשורת (הספקטרום התקשורתי), יש חשיבות קריטית לזמן ההתערבות, שכן היא יכולה לצמצם את הפערים ואת הגרעונות החברתיים. האבחון בגיל זה מביא בחשבון את הקשיים הפוטנציאליים הקשורים לשלב ההתפתחותי, ומבחינה זו אין לך מה לדאוג. האבחון לא יוצר בעיה ולא ממציא בעיה, הוא רק מאשש או שולל את קיומה, ומכתיב את אופי ההתערבות. הכתובת היא המכון להתפתחות הילד. עד האבחון נסי לעודד מפגשים חברתיים, ולתווך במצבים בהם הוא מתקשה. עדיף לעודד אותו לפעילויות נוספות מעבר לעיסוק בחרקים, שכן עיסוק אובססיבי בתחום עניין צר שומט את המכנה המשותף שלו עם הזולת, ועלול להפריע לו באינטראקציות עם בני גילו. בברכה ליאת