ביישנות ומופנמות - נקודת חולשה או תכונה ?

שלום רב, בתי בת השלוש החלה ללכת למסגרת גנית רק השנה. היא מאוד אוהבת ללכת לגן. הגננת מספרת שהיא מאוד נהנית מהפעילויות הדידקטיות ויוצרת קשרים חברתיים עם הילדים. בו זמנית, היא ציינה בפני שבתי אינה "יוצרת קשר מילולי עם המבוגרים סביבה". היא יוצרת קשר לא מילולי, לוקחת חלק פעיל בכל פעילות שעושים בגן, אבל לא מדברת(אפילו כאשר היא זקוקה לדבר מה - תוספת אוכל/ שירותים וכו') . הגננת כרגע לא יודעת האם מדובר בקושי מילולי או משהו אחר. אני יודעת שלא מדובר בקושי מילולי (ראשית, כיוון שזה תחום העיסוק שלי. שנית,לבתי אוצר מלים רחב והתחום המילולי הוא דווקא נקודת החוזק שלה). אם אין בעיה מילולית, סביר להניח שהסיבה להתנהגות זו היא רגשית... ? כיצד אני, בתור אמא, יכולה לעזור ? אני יודעת שהבת שלי מופנמת ולא תמיד חושפת רגשות (הרבה פעמים מספרת לי דברים שאני רוצה לשמוע. יש לה תבנית שקיימת אותה היא משמיעה, ולאו דווקא את ההתרחשות עצמה...עם זאת, באופן מפתיע מאוד רוצה שאשאל אותה שאלות (כאשר הפסקתי כי חשבתי שזו הטרדה, היא בקשה ממני שאשאל). בתי היא אדם חכם, מיוחד במינו ומורכב. אני לא רוצה לכפות עליה התנהגות שנוחה לי/ לסביבה. מצד שני חשוב לי שאם היא במצוקה היא תדע שהמבוגר יכול לעזור לה...האם עלינו לגשת לטיפול רגשי ? האם דברים כאלה פשוט מסתדרים מאליהם ? האם מופנמות וביישנות אלה תכונות אופי, או נקודות חולשה ? האם יש צורך בטיפול ? אולי היא פשוט מופנמת/ סגורה ? היא אדם מאוד מורכב שאוהב להתבונן בסיטואציות זמן רב, אבל מפנים אותן ... יש לה זיכרון נהדר והיא ובבית היא חושפת שפה עשירה מאוד).אני פונה אליך, כי אם זה לא קושי מילולי, אז אני רוצה לדעת האם במקרה כזה עלי לקחת את הילדה לטיפול / לעודד אותה לדבר... בהקשר זה אני חייבת לציין שהיא מאוד מופנמת ומעדיפה לא לחשוף הרבה . יש לה עולם פנימי עשיר, אותו היא ממעט לחלוק עם הסביבה (תכונה שירשה מאביה).

שלום יעל, קשה להשיב מכאן, על סמך מידע כה מועט ומבלי לראות את הילדה, האם מדובר בנטייה אישיותית לסגירות וביישנות, או בבעייה שפתית-תקשורתית על רקע אורגני או רגשי. העובדה שאביה סגור ומופנם יכולה לחזק את ההשערה ה'תכונתית', אך אין בכך כדי לסלק מעבר כל ספק השערות אחרות. עלינו לזכור שמדובר בילדה פעוטה, שממילא עושה צעדים ראשונים בעולם החברתי- תקשורתי, ולכן לדבר במונחים של יכולת/קושי לחשוף רגשות זה לגמרי לא רלוונטי. נסו להמשיך ולעקוב, ולעודד אותה לשיח מילולי בעזרת שאלות פתוחות (!!!), ובמידת הצורך - אם הדאגה לא תרגע - לפנות להערכת קלינאית תקשורת. בברכה ליאת

הי יעל. אנחנו מתמודדים עם אותה בעיה בדיוק!! בתי בת שנתיים וחצי, בדומה לבתך, נכנסה למסגרת גנית בגיל מאוחר (אולי הסיבה טמונה בכך?!) גם היא ילדה רגישה מאוד (בוכה לצלילי "נומי נומי.."), מופנמת ובעלת יכולת שפתית תקינה לחלוטין למרות זאת, מהגן מדווחים לי כי היא ממעטת לדבר (נדיר שהיא מבקשת תוספת אוכל ולשירותים היא מתפנה בעצמה). גם לבתי אב שבעצמו מופנם, מאלו שטובים יותר בתקשורת של אחד לאחד. לכן, גם אני סבורה שמדובר בתכונת אופי. מה שכן אני, ממש כמוך, הייתי מעוניינת לדעת כיצד ניתן לעזור לה.

ליאת שלום, ראשית, תודה רבה על תשובתך. אני מבינה שאני צריכה להיות סבלנית יותר... אני לא חושבת שמדובר בעניין שפתי, שכן בתי מאוד מילולית. מה שמפריעה לי זה שאני לא רואה התקדמות או שיפור. כלומר, כל יום הוא מאוד דומה לקודמו ואין שום שינוי - היא שותקת מרגע כניסתה לגן ועד סיום היום (זה המון שעות !!!). היא משחקת עם הילדים בצהרי היום, אבל כאשר מגיעים בבוקר והילדים רוצים שתשב איתם, היא מעדיפה לשבת לבד... מתוך הקריאה באינטרנט, מצאתי את המושג "אילמות סלקטיבית/ אלקטיבית". התיאור מתאים בצורה מדהימה למה שאני חווה איתה... האם יכול להיות שלבתי חרדה חברתית ? זה ממש יכול להסביר את ההימנעות שלה מעימותים עם ילדים (אפילו בתור למשחקים... אם יבוא ילד, היא תעדיף לסגת...). רציתי לשאול האם ילדים שהם ביישנים / סגורים מתאימה להם אולי חברה סגורה וקבועה ? אולי משהו דוגמת מושב / קיבוץ, יותר מאשר מגורים בעיר? אנחנו נשקול לעבור בהתאם לצורך ... בברכה יעל