ילדה בת שלוש עם התקפי עצבים

בתי בת 3.5 ייש לה התקפי עצבים . היא יכולה לשחק בפזל והיות והחלקים התעקמו ( עקב התקפת עצבים) היא שוב מתעצבנת זורקת על הרצפה חלקי פאזל ומכה את השולחן נמרצות. חשוב לציין שבגן ובכל מסגרת חברתית היא אדיבה , נעימה ואינה מגיבה בתוקפנות אלא רק בבית ועם בני המשפחה שהיא מרגישה בנוח. אם היא לא מקבלת משהו שהיא מעוניינת בו אפילו אם יש הסבר הגיוני היא מכה . בזמנו היא היתה מנסה להכות אותנו ההורים . היות ואנחנו מיד מחבקים ומסבירים שאסור להכות היא מפסיקה מיד להכות ואז תוך כדיי שהיא מחובקת היא בוכה . אבל הכעס יכול לחזור מיד . היא מאוד עקשנית . ואוהבת לתת הוראתות בכל מסגרת . רציתי בהזדמנות זו לדעת מהו סדר היום הנכון בעיקר בסופי שבוע עבורה. היא ישנה שנ צ של שעה בגן ובסוף שבוע ובחופשה היא יכולה לישון כשעתיים . בשעות הערב גם אם מתחילים מוקדם בהכנות השינה היא אוכלת לאט מאוד כך ששינת הלילה מתחילה בסביבות תשע עד שבע וחצי בבוקר

שלום אור, כשהתפרצויות כאלו מופיעות רק בבית ולא בגן או במקום אחר, אני מסיק כי בתך מסוגלת לווסת את הדחפים שלה ולשלוט בכעסים, וזה כשלעצמו דבר חיובי. השאלה היא מה קורה בבית שלא קורה במקומות אחרים. לרוב, התשובה תמונה ביכולת הצבת הגבולות, ברווחים המשניים של ההתפרצויות ובדינמיקה הביתית. ילדים לומדים די מהר מה מפעיל את הוריהם. הם לומדים, דרך ההתנסויות שלהם בפועל, לאיזו התנהגות יהיו תוצאות רצויות וחיוביות מבחינתם, ולאילו התנהגויות יהיו תוצאות שליליות. כאשר התקף זעם או אלימות מסתיים ברווח כלשהו עבורה הסיכוי שההתנהגות הזו תיפסק קטן למדי. כדי שהתנהגות בעייתית תיכחד, עלינו לעשות שני דברים: האחד, לפעול לסילוק כל הרווחים שמקבלת הילדה בעקבות התנהגותה השלילית. כך לדוגמה, אם בעקבות השלכת הפזל את מנסים לנחם אותה או להציע לה משחק אחר היא זוכה לתשומת לב וליחס הפוטר אותה מהתמודדות עם התסכול הרגעי. לחלופין, את יכולה לבוא אליה לומר לה שאת מבינה שהיא כועסת אך ההתנהגות הזו אינה מקובלת עליך, ולקחת ממנה את המשחק גם אם היא תתרעם על כך. השני, ולפעול לחיזוק ותגמול כל התנהגות מתחשבת, בוגרת וחיובית. כלומר, לחזק ולשבח אותה כשהיא משחק יפה, מצליחה להתאפק וכו'. את שני הדברים יש לעשות בעקביות!!! זה שם המשחק. זה בסדר שהיא אוהבת לתת הוראות, בסה"כ זו תכונה חיובית שתשרת אותה, אך זה לא אומר שצריך להיענות לזה בכל סיטואציה. לפעמים, ההורים כ"כ חוששים מההתקף הזעם הבא, עד כי הם "הולכים על ביצים", רק כדי לא להרגיז את הילד. מצב כזה למעשה רק מחזק את דפוס ההתנהגות הזה, כאילו אמרו לילד: אנו חוששים מההתפרצויות שלך, והתגמול ניתן לך עוד בטרם התפרצת. אני ממליץ לכם להגיע לפסיכולוג/ית ילדים להדרכת הורים קצרה, ללמוד טכניקות להצבת גבולות יעילה. לגבי סדר היום, זה מאוד תלוי בסדר היום של ההורים. אפשר לנסות ולשמור על סדר יום דומה ככל האפשר לשאר ימי השבוע, אך לרוב זה בלתי אפשרי. ממש כפי שאנחנו לא שומרים על סדר יום קבוע בסופ"ש. בכל מקרה לא נראה לי שכאן טמונה הבעיה. בברכה קובי