דואגת, אשמח לעצה..

יש לי בן בכור בן שנה ואחד עשר חודשים. יש שני דפוסי התנהגות שמדאיגים אותי והייתי רוצה להתייעץ לגביהם. הראשון-בני מבקש בכול הזדמנות לאכול,הוא מבלה את רוב השהות שלו בבית-במטבח...הוא מאוד רזה ולעיתים רק משחק עם האוכל ,אך כשהוא בבית או אצל משפחה או חברים עיקר ההתעסקות והעניין יהיה סביב האוכל. זה נמשך כך מספר חודשים ואני עובדת עצות,כי ברור לי שהעניין הוא רגשי, אך מדוע? ומה עושים כדי לשנות? הוא יכול לבקש ממני עשר פעמים ביום ארטיק או גלידה...ולא מתרצה גם אחריי שמסיים ,לא יחלוף הרבה זמן ושוב ירצה אוכל ..זה מוציא אותי משלוותי בעיקר בשל חוסר הוודאות והעובדה כי זה בן ראשון ואיני יודעת איך לנהוג והאם מדובר בתופעה נפוצה. אציין כי הגננת מדווחת כי בגן זה לא כך... דפוס התנהגות נוקשה ואובססיבי שני הוא -הילד לא מוכן בשום אופן להירדם במיטתו-חדש בחודש האחרון. הוא מבקש לישון איתי וכשנרדם אני מעבירה אותו למיטתו. כל לילה סביב שלוש ארבע הוא קם בבכי ודורש שאבוא ואשן איתו. אני נאלצת לקחת אותו למיטתי וכך ישנים עד הבוקר. אציין בהקשר זה כי בחודש האחרון לא מעוניין להישאר עם אף אחד בבית חוץ ממני וכשאני בבית איתו ועם אביו או שמרטפית או סבים הוא דורש בקרבתי כל רגע ולא מוכן לעסוק בפעילות אם אני איני לידו. מה עושים? מדאיג? אובססיבי? נוקשה ? חזרתי? אנא עזרי לי. בברכת תודה וכל-טוב.

את יודעת, נראה לי שהבן שלך פשוט מצא דרך לקבל מה שהוא רוצה. :) ההתעסקות עם האוכל מניבה יחס והתעסקות ממך (כי איך אפשר להתעלם מילד רעב? אוכל זה בסיסי!) והוא מקבל את מה שהוא רוצה. בגן זה לא נותן לו שום דבר, אז הוא לא פועל בדרך הזו. ובנוגע לשינה - הוא מקבל את הפרס הנחשק של שינה עם אימא! הוא גילה את הדרך להשיג אותו (לקום בבכי ולדרוש) ואין לו כל סיבה להפסיק. שלא חלילה תקראי זאת כביקורת על ילד מניפולטיבי. לדעתי הוא פשוט חכם ומבין איך הדברים סביבו פועלים. :)

שלום לירון, אני חושב שבדברייך את נוגעת בשורש העניין, ההתמודדות עם חוסר וודאות. אני מרגיש את זה דרך הניסיון שלך להגדיר ולהמשיג את ההתנהגות שלו כאובססיבית, חזרתית וכו'. אני מבין את הדאגה והפחד שלך, כהורים אנחנו נאלצים להתמודד עם לא מעט חוסר וודאות. לתפיסתי הדרך להתמודד עם חוסר הוודאות היא מתוך הקשבה לעצמנו כהורים, קריאה של חומרים התפתחותיים, בחינה של האני מאמין שלי כהורה וכד'. אני מקבל את ההנחות שהעלתה אורנה, בהרבה מקרים התנהגות של ילד היא תוצר של מערכות היחסים שלו מול ההורים. מהתיאור שלך את הלילות עולה תחושה שיש לך הנחה מובנית שמה שהילד מבקש את נאלצת/צריכה לספק לו. אני מציע לך לחשוב מחדש על הלילות ועל האופן בו את רוצה שיתנהלו. את לא מוכרחה לקחת אותו למיטתך בלילה, בוודאי שלא להרדים אותו בה. בנוסף, את יכולה ליצור שינוי הדרגתי בהרגלי ההרדמה (לשהות לידו, לשהות בסמוך לחדר, עד למצב בו יירדם לבדו). לנסות להשתמש בעזרים כמו שימוש בבובה או בובות קבועות שילכו לישון איתו, או דיסקים של מוסיקה או סיפורים, כל מה שיכול לעזור. את השינוי את תשיגי מתוך התמדה ועקשנות, על ידי עמידה בלחצים שהוא יפעיל עלייך, חלקן לא בשעות הכי נוחות... את אותו קו את יכולה לאמץ לצורך שלו בנוכחותך. ליצור תהליכים הדרגתיים בהם הוא מתרגל את השהות בלעדייך. נסי לשים לב לתגובות שלך ולאופן בו הוא עלול לפרש אותן. באשר לאוכל, אני מניח שהמקור הוא התנהגותי רגשי בעיקר משום שהוא לא מתרחש בגן. אני מציע להניח לילד לאכול כפי שירצה. בבית את יכולה להימנע מלהכניס מזון שאת לא מעוניינת שייאכל אבל אני לא חושב שהערות או ניסיון לסרב יועילו, אלא להפך. ככל שאת תניחי לנושא, אני מאמין שהוא יניח לו גם. לסיום, בנך עדיין ילד קטן, נסי להימנע מלהגדיר אותו. עוד יחלפו ויבואו תקופות שונות של כל מיני התנהגויות מטרידות. נסי להחליף את ההגדה בהתחברות לחוויה שלו, בקבלה. בהצלחה קובי