התפרצויות זעם אצל ילדה בת 9

שלום, לפני כשנה עברנו לארה"ב לצורך עבודה. התקופה הראשונה היתה מאוד קשה לבכורה שלנו (כיום בת 9.5) בשל קשיי שפהת חברים וכו'. במהלך השנה, אחרי שרכשה את השפה וחברים, המצב השתפר. לאחרונה, התחילו התפרצויות זעם מצדה, כל בקשה מצידנו גוררת צעקות, בכי, השתוללות וכד'. היא משקרת לנו לעיתים קרובות. וכל הזעם מופנה כלפינו. מצד שני- מבחינה לימודית וחברתית אין הדרדרות, מחוץ לבית היא מתנהגת מאוד יפה ואנו תמיד שומעים מאחרים (מורים, הורים) עד כמה היא מתוקה ומקסימה. היא אכן מקסימה- כל עוד לא דורשים ממנה שום דבר (שיעורי בית, עזרה קלה בבית) ומאפשרים לה לשחק עם חברים, לראות סרטים או לשחק במחשב. אבל ברגע שמבקשים ממנה דבר קל- היא מתפרצת. אנחנו מאוד משתדלים לתת לה תשומת לב גם כשלא מבקשים ממנה דבר, אך אנחנו לא מוותרים על דרישות הגיוניות כי ההתקפים האלה נראים לנו כמו מניפולציה- אבל נראה שהמצב מחמיר, ההתפרצויות הופכות לרועשות יותר ובתדירות מאוד גבוהה (פעם ביום-יומיים). אנחנו מדברים איתה על הכעסים וההתפרצויות כשהיא רגועה ואז היא מבקשת סליחה. היא לא מתלוננת על כאבים או מביעה חוסר רצון מללכת למקומות שונים. נראה שהכל מתרכז בבית. שאלתי היא מה אפשר לעשות? האם יש דרך שניתן לדבר איתה לגבי מה שמפריע לה? תודה.

שלום אביגיל, מעבר למדינה זרה יכול להיות חוויה לא פשוטה עבור ילדה בגילה, אבל אני לא בטוח שזה המקור להתפרצויות שאת מתארת. העובדה שההתפרצויות האלו מתרחשות רק בבית ולא במקומות אחרים מלמדת כי משהו בהתנהלות שבבית מאפשר לה את ההתנהגויות האלו. לאור המידע שנתת קשה לקבוע מהן הסיבות, אך אנסה לתת לך שני כיווני מחשבה. האחד, שבאמצעות ההתפרצויות הללו בתך מבטאת בפעולה מצוקה שהיא מתקשה לבטא בדרכים אחרות. יתכן ובבית היא מרגישה נוח ובטוחה בקשר שלכם וביכולת שלכם להכיל את הרגשות הללו. נקודה נוספת, יכול להיות והאופן בו אתם מגיבים להתפרצויות הללו משמר את הופעתן. כלומר, תגובות לא עקביות, נכנעות או לחילופין אמוציונאליות ונסחפות בעוצמת הרגשות שבתך חווה. שני הכיוונים הללו לא סותרים אחד את השני. בכל מקרה, הסליחה והחרטה היו יכולים לספק אתכם לו היה מדובר באירוע חד פעמי בו היא מבינה את המשמעות של ההתנהגות שלה ומפיקה מזה לקח. במקרה שלכם לבקשת הסליחה אין משמעות אמיתית ולדעתי היא גם לא אמורה להיות מטרת השיחות שלכם איתה. לפעמים, בקשת הסליחה היא הדרך לסגור את השיחה ולהעביר את הנושא מסדר היום. לתפיסתי, כשהמאבק סביב גבולות הוא בולט כך כך, דווקא אז חשוב שהגבולות יהיו ברורים, לכם ולה. כשאני אומר גבולות, אני מתכוון לגבולות במעשים ולא רק בשיחות. חשוב שהיא תדע מראש מה מצופה ממנה לעשות, אפשר לתכנן איתה מראש, לקבוע מה היא עושה ולתת לה לבחור מתי היא עושה זאת, חשוב שהיא תדע מה המטלות שלה בבית. בנוסף, חשוב שהיא תדע מה ההשלכות של אי מילוי המטלות הללו, חשוב שהיא תראה קשר ישיר בין המעשים שלה לתגובה שלכם. במעשים, היא תבין שהתנהגות שכזו אינה מקובלת עליכם. כשהיא מגיבה בזעם, אל תכנסו איתה לעימות, נסו לשמור על קור רוח לתת לה להירגע ולא להיגרר לתוך המערבולת הרגשית. הרעיון שבבסיס הגישה הזו הוא להעביר את האחריות אליה ולא להחזיקה אצלכם. ההבנה שיש לה מה להפסיד יכולה להגביר את המוטיבציה הפנימית שלה, ולהבהיר לה שזו לא הדרך לתקשר את רגשותיה. לצד זה, חשוב שבשיחות איתה לא תסתפקו בבקשת הסליחה, ותנסו לברר מה עומד בבסיס ההתנהגות שלה, האם היא לא מרוצה וממה, זה לא אומר שאתם צריכים לקבל את כל מה שהיא אומרת, אך כן להראות נכונות להקשיב. יכול להיות שהיא תבחר לא לשתף אתכם וגם זה בסדר, בסה"כ לא מדובר בילדה עם בעיות התנהגות קשות, כך שמרבית הסיכויים שהבעיה נעוצה בהצבת הגבולות בבית. מה דעתך? קובי