קושי בפרידות ומעברים

שלום, בני בן 6 ועולה לכיתה א'. עוד משהיה תינוק היה לו קושי בפרידות ומעברים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים: לדוגמא- בני לא מוכן ללכת לבד לחברים אלא אם כן הוא מכיר מקרוב את הדמות הסמכותית בבית החבר, קשה לו מאוד עם מסגרות חדשות (כגון צהרונים, מוכנות לכיתה א' וכדומה שלא לדבר על קייטנות שנמשכות רק חודש ימים ואני מוותרת מראש מכיוון שעד שהוא יתרגל הקייטנה תסתיים ולא הייתי רוצה שתהיה לו חוויה לא טובה),זה מתבטא בכך שכל בוקר הכניסה לגן מלווה בבכי וקושי בפרידה. אני מדברת על קושי שנמשך עד ליום האחרון של השנה. זה התחיל במעון וזה נמשך עד לגן חובה כולל. כמובן שהתייעצתי עם אנשי חינוך וכולם פה אחד מדברים על קושי שנמשך בדיוק כמה דקות והילד נרגע וחוזר לפעילות נורמטיבית. בני ילד מאוד חברותי, חביב וחיוני. המעבר לכיתה א' מעורר בי המון חשש. אני עושה המון הכנה לקראת, אך אני נתקלת בתגובות מצד בני כגון "אני לא רוצה שתשאירו אותי לבד, אני אבכה" וכו... היה יום פתוח בבית הספר שרק הילדים שעולים לכיתה א' והוריהם נכחו ובאיזשהו שלב בקשו מההורים להכנס להרצאה והילדים לכיתות כדי ליצור איזשהי הכנה ראשונית..הילד היחיד שבכה וממש נאחז בי בכל הכח פיסית ולא היה מוכן להכנס לכיתה היה בני..למרות שבקשתי להכנס איתו לכמה דקות ביחד הוא סירב בכל תוקף... דוגמא נוספת שאירעה לאחרונה- לקחתי אותו לחוג שחיה. היתה שם קבוצה מאוד גדולה של ילדים שאת חלקם הוא מכיר והיה לו קושי מאוד גדול להשתתף בחוג למרות שנכחתי כל אותו הזמן...פשוט במהלך השיעור הוא יצא מהבריכה וביקש לחזור הביתה...לאחר בירור מעמיק הבנתי שהקושי שהיה לו נבע מכך שהמאמן היה זר לו ומדי פעם הרים את הקול ומסתבר שזה מה שהרתיע אותו... הייתי מאוד רוצה לדעת איך אני עוזרת לבני והאם יש מקום לפנות ליעוץ מקצועי או לטיפול?

שלום אביבית, כפי שניסחת זאת היטב, הקושי הראשוני והמרכזי של בנך הוא הפרידה עצמה, להבנתי הפחד מלהישאר לבד הוא כבר תוצר לוואי של הקושי הראשוני. אני מסיק זאת מכיוון שאחרי שאת עוזבת את הגן בנך נרגע ומתפקד כאחד הילדים. פרידה מעצם הגדרתה מחייבת לפחות שני אנשים, במקרה שלנו זו את ובנך. אני מציין זאת מכיוון שמעצם נוכחותך והתפקיד שלך בסיטואציה, יש לך יכולת ומקום להשפיע על האופן שבו תתרחש הפרידה. בהתאם לטמפרמנט ואופיו של הילד, כל הורה נאלץ לעמוד בפני פרץ הדמעות לקראת הפרידה בבוקר, בעיקר בגלאים הצעירים יותר, אך לא רק. כהורים אנו מביאים איתנו את כל התיק הכבד של חוויות חיינו, את היכולת שלנו להיפרד, את היכולת לעמוד בפני הדמעות ואת הפרשנות שלנו לבכי של הילד. אם אני כהורה חווה את מצוקת ילדי כבלתי נסבלת, אמיתית וקשה אני משדר לו את התחושות האלו בכך שאני מתקשה לעזוב אותו, בהבעות הפנים שלי, בתחושת האשמה שרובצת עלי. לעומת זאת, אם אני מצליח להכניס את האירוע לפרופורציה ולא להיסחף בעוצמת הרגשות הקשים של הילד, אני נוהג באופן עקבי יותר, מעניק לו פרשנות רגועה שמשרה עליו ביטחון ובמשך הזמן מקלה עליו את התהליך. באשר למקרה שלכם, אני חושב שהדרך הטובה ביותר לעזור לבנך היא עבודה עצמית רגשית שלך. כלומר, להבין מה קורה לך בשעת הפרידה ממנו, אילו רגשות ומחשבות עולים בך, איך התחושות הללו משפיעות על האופן בו את מגיבה או לא מגיבה בשעת הפרידה, ואיך הן משפיעות על היכולת שלך להכין אותו לקראת הפרידה. אני לא פוסל את האפשרות שבנך הוא ילד רגיש ושבאמת הוא חווה קושי, אני פשוט מאמין שבידייך הכוח לעזור לו לווסת את חששותיו. הנוכחות שלך משרה עליו ביטחון, אך כפי שקרה בחוג השחייה, לעתים הנוכחות יכולה להוות פתרון קל להתמודדות עם הקושי, פתרון שלא מותיר בידיו כלים להתמודדות עצמאית. אני ממליץ לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, להעמיק בדיון ולפתח אסטרטגיות להתמודדות. מעבר לכך, אני לא חושב שזה לא נכון לוותר על הקייטנה, הימנעות משדרת לילד מצוקה וחוסר אמון ביכולותיו להתמודד. חשוב לשדר לילד ביטחון ביכולות שלו, להכין אותו לקראת פרידה כך שידע מראש כיצד יתנהלו הדברים כך לדוגמה- אמא תהיה איתך חמש דקות ואז נשיקה וחיבוק ואמא הולכת. להשתדל לעמוד בתכנון על אף הדמעות , ככל שאת תהיי יותר עקבית הוא ידע למה לצפות ויוכל להתארגן סביב זה. כשהוא בחוג, כמו חוג השחייה, את יכולה לומר לו שאת תהיי בסביבה אבל לא להיות בקשר עין איתו, לאפשר לו להתמודד גם אם זה יהיה לו קשה ולא נעים. לאורך החיים הוא יתקל בכל מיני דמויות סמכות חלקן רגישות יותר וחלקן פחות, כבר בגילו הצעיר הוא רוכש את הכלים להתמודד עם זה ואסור לגזול ממנו את האפשרות לעשות זאת. חשוב לזכור כי בהרבה מקרים ההתפתחות שלנו היא כתוצאה מהתמודדות עם קושי ולא מהימנעות. גם בכניסה לכיתה א', חשוב שהוא ידע כיצד יתנהלו הדברים, וחשוב שאת תוכלי לעמוד בתכנון שתקבעי. ושוב, אני ממליץ בחום על הדרכת הורים. שיהיה בהצלחה, קובי