משעמם לי המשך

תודה ליאת על התשובה החכמה. כדאי לשלוח יחד עם תעודות הילדים את המסר הזה לקראת החופש... אבל נראה לי שלא הסברתי את עצמי טוב. לשמחתי לילדתי בהחלט יש את המיומנות להעסיק את עצמה. יש לה יצירתיות ו (המון ) דמיון בשביל להיות שרת התרבות בעצמה ... רוב הימים היא מעסיקה את עצמה, אפילו בעיקר בהירהורים ומשחקי דמיון עם עצמה. הבעיה היא שפתאום יש יום או כמה ימים ש"שום דבר כבר לא כיף לי!". מתוך ההגזמה הזו היא בוכה וכועסת כאילו לא נהנתה אתמול מכל אותם דברים שאפשריים עכשיו. אגב, גם עם אוכל היא עושה את ההצגה הזו ופתאום מחליטה ששום דבר לא טעים לה יותר והיא מצידה לא תאכל למרות הרעב, יחד עם בכי היסטרי. מתוך ההצגה היא כבר באמת נעשית נסערת . אם אני מתעלמת ומניחה לה היא פשוט בוכה בחדר ולא משחקת/אוכלת... מקווה שהסברתי את עצמי טוב יותר.

היי שוב, אורלי בכי היסטרי (ה"הצגה"), ממש כמו שביתת רעב בחדר, הם דרך מצויינת להפעיל אותנו, ההורים, במהירות ויעילות. אימא יהודיה אינה יכולה לשאת שביתות רעב, גם אם הן לשעה שעתיים :-) אני נאלצת לחזור שוב על האמירה המפורסמת - "אין הצגה אם אין קהל!" את יודעת, שיעמום הוא חוויה שכולנו מכירים, כולל התסכול שבא בעקבותיה. הילדים שלנו צריכים ללמוד להתמודד עם תסכולים, ולהגיב אליהם בדרך מסתגלת. כהורים, תפקידנו לאמן את הילדים בהתמודדות עם תסכולים, ולאפשר להם לקבל החלטות ולתרגל פתרון בעיות. ילדים שבוכים בהיסטריה למדו להזעיק בדרך זו את המבוגר, שמצידו מגיב בדיוק בהתאם לציפייה של הילד. אם תנסי לחשוב בקור רוח בזמן אמת, להזכיר לעצמך שלא מדובר בסכנת חיים או במצוקה נוראה: זה רק שיעמום ותסכול, אני מאמינה שתצליחי לא ליפול למלכודת. תוכלי לומר משהו מתקף ואמפתי ("אני מבינה שקשה לך עכשיו. זה באמת לא כייף שהדברים לא קורים בדיוק כפי שהיית רוצה. כשתרגעי אשמח אם תבואי להיות איתי קצת. בינתיים אני כאן, מקפלת כביסה"), מבלי להיכנע לבכי ולהציע פיתרונות. חשוב מאד לזכור שהתנהגות מתעקשת היא חלק ממאבק כוח/כבוד. אם אנחנו לא במאבק, יש סיכוי טוב יותר שהילד יירד מהעץ בכוחותיו, ויתרצה. יישר כוח ליאת.