חרדה-בן שנה ותשע(כמעט)

בוקר טוב איני יודעת אם זה הפורום המתאים לנושא, במידה ולא נא הפנו אותי לגורם מתאים:) בני בן שנה ותשעה כמעט, בן ראשון ויחיד כרגע. מאז שנולד היה תינוק רגיש לגירויים חזקים, בוכה הרבה ונבהל בקלות. מספטמבר נמצא בגן, ההסתגלות הייתה קשה אבל הייתה תקופה בה הלך לגן די בקלות. אבל תמיד זה ב"תמורה לבייגלה או במבה או פרי מהגננת". לאחרונה שוב נתלה עליי עד כדי שהגננת ואני נאלצות "לתלוש" אותו ממני(או מבעלי לעתים), בנוסף, הגננות אומרות שהוא נבהל מאוד כשמגיעות המפעילות של החוגים (חוג חיות, חוג מוזיקה), אם הוא יושב על הגננת הוא נרגע ומשתתף בחוג, שלשום הוא ממש צרח כשראה את המפעילה(בחורה נעימה ונחמדה, ראיתי אותה בעצמי) והוציאו אותו לחצר לשחק והוא לא השתתף בחוג. העניין גם בא לידי ביטוי בבית ובחיים מחוץ לגן: אם הולכים לחברים, הוא נבהל אם ילד זרק צעצוע על הרצפה (מסתובב אלינו במבט מבוהל ובכי ללא קול, כולו אדום), או אמא של הילד הרימה על בנה את הקול(בבית אנחנו לעולם לא צועקים,אם מעירים מעירים בקול אסרטיבי ובטוח), מסרב להיכנס למקומות חדשים עד כדי בכי ובעיטות באוויר. מעבר לכך הוא ילד מאוד שמח, מפותח מבחינת שפה, מדבר המון וצוחק הרבה, אני יודעת שיש לו אופי שלוקח לו זמן "להתחמם", אבל לאחרונה יש התדרדרות למצב של ממש חרדה. האם מדובר בשלב התפתחותי ?האם המצב המתואר לדעתכן מצריך התייעצות עם גורם נוסף? אשמח לכל דעה והשערה. תודה מראש,

שלום שירי, יש ילדים רגישים מאד, המגיבים בעוצמה גם לגרייה מתונה יחסית. לעתים מדובר בקשיים באינטגרציה החושית, ואז נוכל להבחין בתגובתיות לגירויים ספציפיים כמו רעשים חזקים, מגע, וכד'. בהקשר זה שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק ולשקול התערבות. לפעמים מדובר בסף חרדה נמוך (בדר"כ נטייה משפחתית) שמוביל לנטייה להימנעות, או לסצינות של פחד או בכי גם בהיעדר איום ממשי. בגיל שנתיים התנהגויות כאלה אינן חריגות, ולכן לא מוכרחים לפנות לאנשי מקצוע. אפשר להסתפק בתמיכה והרגעה, וביצירת סביבה מכילה ובטוחה עבור הילד. הכוונה לא ליצירת סביבה סטרילית, אך כזו שמתחשבת ביכולותיו. כך, למשל, אפשר לוותר לו על פעילויות שמלחיצות אותו, מתוך תקווה שהפחדים ייעלמו בהדרגה עם הגיל. אוכל לשתף אותך ולספר שהבת שלי, כשהייתה בשנתה הראשונה בגן, לא הסכימה להשתתף בשיעורי מוסיקה/ריתמיקה כי פחדה פחד מוות מהאקורדיון. במשך חודשים היא בילתה בחוץ, עד שהעזה לחזור ולהשתתף מיוזמתה, בהיעדר לחץ. ברוב המקרים פחדים אלה אכן חולפים מעצמם, ולכן, לפחות כרגע, אפשר להמתין ולדחות את הפניה לגורם מקצועי, למעט (אולי) מרפאה בעיסוק. בברכה ליאת