ילדה בת 13.5

אני מגדלת אותה לבד מהיום שהיא נולדה. אביה שנים לא היה בקשר עד לפני כמה חודשים. התחילה להתפתח מוקדם מאוד ובעקבות כך צצו גם התעסקויות מיניות עם בנים, כמו התכתבויות בעלי אופי מיני בפייסבוק ונגיעות פיזיות. מטופלת הרבה זמן ע"י פסיכולוגית. בעקבות ההתנהגויות הללו נאלצתי להגביל אותה בהרבה דברים. ללא פייסבוק וללא יציאות. מדי פעם שחררתי כי כאב לי עליה, אבל בכל פעם כזו מצאה דרך להגיע לקשר עם הבנים. מכיוון שנאלצתי להיות נוקשה איתה נוצרו המון מתחים בינינו, כעס ואיבה ממנה כלפיי. לפני כשבוע ארזה דברים והתכוונה לברוח מהבית. הצלחנו לעצור את זה והוחלט עם מנהל מחלקת הנוער בשלוותה להגיע למיון (הייתה שם כבר פעמיים לפני כן). החליטו לאשפז אותה לכמה ימים כדי לבחון על איזה רקע ההתנהגות שלה. הובהר לנו שההתנהגות אינה על רקע נפשי, אלא על רקע אישיותי. מכיוון שהיא מהווה סיכון לעצמה הומלץ לנו להכניס אותה למרכז חירום. מכיוון שכרגע אין מקום הסכימו שניקח אותה לבית. היא מסרבת לחזור הביתה והעדיפה ללכת לאביה. אתמול לפי ההסכם הייתה אמורה להגיע להוריי שם הייתי, ולחזור איתי הביתה עד יום שישי שאז אביה ייקח אותה שוב. ברגע האחרון קיבלתי הודעה שהיא לא רוצה לבוא. אני כואבת מאוד וסובלת. אחרי כ"כ הרבה שנים שגידלתי אותה לבד היא מעדיפה להיות אצל האדם שנטש אותה או בכל מקום אחר. העיקר לא להיות בבית. אני מתקשרת ומדברת איתה. אומרת לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת ואם טוב לה שם אני מקבלת את זה. היא אומרת שגם היא מתגעגעת ואוהבת, אבל לא נראה שהיא רוצה לראות אותי. מצד אחד אני רוצה רק לנתק את הקשר ובהרגשה של "אם היא לא רוצה להיות פה אז לא אכפת לי". ומצד שני מודעת לזה שלמרות הכל היא צריכה לדעת שלא ויתרתי עליה ושאני אוהבת אותה. מה נכון לעשות? מה המינון?

שלום גל, אני מתרשמת שמאחורי התיאור הקצר שלך כאן, מסתתר סיפור מורכב בהרבה, וכנראה שלא אוכל מכאן להבין אותו במלואו. ברור שאם עלה הצורך להפנותה למרכז חירום, היא מוגדרת נערה בסיכון. לא לגמרי ברור לי מדוע הגיעה למיון בשלוותה, והאם היו התנהגויות של פגיעה עצמית או אובדנות ממש. על כל פנים, לפחות בעיני, רצוי שלא להתחשבן איתה כרגע על הבחירות וההעדפות שלה, אלא להכיר במצוקה שלה, ולתמוך בכל סידור שיכול להקל עליה. אני ממליצה לך בכל לבי להקשיב לאנשי המקצוע שמכירים את המקרה, ולפעול לאור הנחיותיהם. לפעמים עדיף להתרחק קצת ולאפשר מרחב, ולפעמים עדיף להישאר קרוב. זה מאד תלוי. מה שבאמת חשוב, זה להישאר זמינה, תומכת ובלתי שיפוטית, במיוחד כשמסביב הכל סוער או כאוב. אני משערת עד כמה המצב מורכב, ומחזקת אותך בשעות קשות אלה. נסי לשמוח בשביל בתך על חזרתו של האב לחייה, ולהבין את הצורך שלה להיצמד ולשאוב ממנו ביטחון. תני לה ולעצמך את הזמן. מקווה שהגל הגדול יחלוף, ושבתך תחזור לאיזון במהרה. שבת שלום ליאת