נשבר לי הלב

שלום לחברי הפורום אני בת 40 ואמא למתבגרת בת 16. היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מספר חודשים , אני לא יודעת מה תוכן הטיפול אבל אני מודאגת אין לי ספק שיש לבת שלי הפרעת אכילה. סימנים של קיא בשירותים, אוכל שאני מוצאת אצלה בתיק שהיא לא אוכלת , אוכל שהיא "שוכחת" ,הספורט הרב שהיא עושה (שבא בין היתר על חשבון הלימודים). דיבור בלתי פוסק על קלוריות ועל משקל והתקפי עצבים כשהיא צריכה לשבת איתנו בארוחות משפחתיות (שקורות רק בסופי השבוע, בעלי ואני עובדים עד שעות מאוחרות בכול יום) אני מוצאת את עצמי מתפרקת ובוכה בלילה במחשבה על כמה רע לה, אני שוקלת לדבר עם הפסיכולוגית שלה אבל אני מפחדת מהתגובה שלה ולא רוצה לגרום ליותר נזק ממה שכבר יש. מה לעשות? אני אובדת עצות כבר. קשה לי לראות אותה נהרסת לי מול העיניים

שלום אורית הלב שלך כואב, וזה מורגש בכל מילה ובכל אות שאת כותבת. אני קורא את דברייך וחושב לעצמי עד כמה קשה זה יכול להיות עבור הורה, כמה עצב וכמה רגשות אשם. לחשוב שילדתך סובלת כל כך זה נורא עד מאוד. לכן, אל תישארי עם זה לבד, היעזרי במקורות התמיכה שיש לך. חברה טובה, בן זוג או איש מקצוע, מה שמרגיש לך נכון, שתפי ותפרקי את מה שעובר עלייך. במידה ואת צודקת וילדתך מפתחת הפרעת אכילה זו הולכת להיות התמודדות קשה עבורה ועבור כל בני המשפחה. שמרי על כוחותייך ועל בריאותך. לפני שאשיב לשאלתך אני רוצה לסייג את הדברים. את רואה סימנים וייתכן מאוד שאת צודקת באבחנתך אך אנו לא יודעים זאת בוודאות מוחלטת. במידה וזה אכן נכון, זה טוב מאוד שהיא נמצאת בטיפול ואני מקווה שהיא מצליחה לשתף המטפלת שלה בזה. את מכירה טוב ממני את בתך ואת מערכת היחסים שלכן, אך באופן כללי אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא הזה איתה ולשתף אותה בחשש שלך. אני מבין שיש לך רצון לברר את זה איתה, גם אם זה יהיה דרך הפסיכולוגית, ואני חושב שכיוון זה הוא הנכון. אני מבין את החשש שדיבור על זה עלול להביא לעימות ולעלות את רף העצבים בבית אבל בכל זאת, את אמא שלה ואת דואגת לה ואם השערתך נכונה אנחנו מדברים על מצב המחייב טיפול. אני לא באמת יודע, אך יש לי תחושה שמי שלא רוצה שסודו יתגלה משקיע קצת יותר מאמץ בהסתרת הראיות המפלילות. אני רואה את סימני הדרך שבתך מפזרת כהזמנה, כאיתות. לכן אני מציע לדבר איתה מתוך מקום דואג ואוהב ולא מתוך מקום מטיף. באשר לאפשרות לדבר עם הפסיכולוגית שלה, לזה אין תשובה נכונה. זה תלוי בפסיכולוגית ובהשקפת עולמה הטיפולית אך לפני הכל זה תלוי בהסכמה של בתך. אל תחששי מלדבר איתה, נסי להכיל אותה גם אם היא תכעס או תדחה את התערבותך בנושא. נסי ,עד כמה שאפשר, לא להפוך את השיחה לעימות ראש בראש, זו אחת השיטות שפשוט לא עובדות עם נערות ונערים בגילה. נערה בגילה צריכה להרגיש שלהורים אכפת, שדרי לה את זה במילים ובהתנהגות כפי שכאן לצד הכאב שלך, אני שומע את האהבה והדאגה הרבה שלך כלפיה. החזיקי מעמד! בתקווה שזו רק אפיזודה חולפת, בברכה, קובי.

רציתי לשבת ולדבר איתה היום, ואז לצערי הרב הבנתי שאני לא מספיק קרובה אליה בשביל לפתוח את הנושא הזה. אנחנו נורא מרוחקות ,בעיקר בגלל העבודה שלי ,ונראה שהיא כועסת עליי מאוד . אני לא יכולה להאשים אותה אבל מצד שני היא מקבלת כול דבר שהיא רוצה בזכות העבודה שלי ושל בעלי . אישית אני לפעמים כועסת על המצב שלה כי אנחנו נותנים לה באמת מעל ומעבר ,היא נולדה עם כפית זהב בפה . אני לא מצליחה להבין מה גרם לה להגיע למצב הזה. (הטיפול הפסיכולוגי התחיל ביוזמתה ) שאלתי אותה אתמול אם יהיה לה אכפת שאדבר עם הפסיכולוגית שלה ,התגובה שלה הייתה זועמת למדי... אין לי זמן לעימותים האלה, אני מניחה שאני לא "אמא המאה" אבל העבודה מוציאה ממני כול טיפת עצבים שיש לי. ואז אני חוזרת הביתה למצב הזה,לשיחות מהמחנכת שלה בטענה שהיא מבריזה,לא מתפקדת ונרדמת בשיעורים . בדרך כלל בעלי מקבל את השיחות האלה ויושב להטיף לה במשך שעה על מה שהיא עושה אני די אובדת עצות,אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בתור אמא . אני לא רוצה לפנות לפסיכולוגית שלה כי כמו שהבת שלי כבר אמרה "לא מגיע לך לדעת כלום על החיים שלי". כנראה שהיא צודקת אני מבולבלת לגמרי רוב הזמן ולא מבינה למה לי הייתה צריכה לצאת בת כ"כ בעייתית . לא אני ולא בעלי יודעים איך לטפל בה ,היא מסרבת לצאת מהחדר כשאנחנו בבית ומתייחסת אלינו כאל רעל עכברים אני נורא נורא עייפה כבר מהכול,מהעבודה,ממנה,מבעיות בריאותיות אחרות שיש לי .