הפסקתי לחבק הפסקתי לנשק

בני חייל בן עשרים. כשהיה מאוד צעיר , עוד בגיל הגן, ביקרנו אצל פסיכולוגית בבעיה שלא אפרט כרגע, אינה רלוונטית, אך בשיחות עמה אמרה לנו שיש גם בעיה של תחושתיות יתר. הוא מופנם סגור ובישן (למרות שאין לי ממושג איך אך סיים קורס קצינים והוא מוערך ואהוד על כל מפקדיו) . הוא מגיע הביתה אחת לשבועיים לפעמים שלושה. זמן ארוך , אנו מתגעגעים אליו מאוד (אינני יודעת אם גם הוא אלינו) כשהוא מגיע אנו רוצים לחבקו או לנשקו והוא אינו מאפשר. זז אחורנית, לעתים קרובות מאפשר זאת "בשביל הנימוס" אך אני מרגישה היטב שהוא מתכווץ ושזה לא נעים לו. בשלב כלשהו הפסקתי לחבק הפסקתי לנשק. גם כשהוא מגיע מבסיסו וגם כשחוזר לבסיסו. מצד אחד מעיק עלי המצפון שאיני עושה זאת יותר ומצד שני , הייתי רוצה לדעת , מקצועית, מה דעתך על כך שהפסקתי. האם זה נכון. תודה ויום עצמאות שמח

שלום נאוה, לחבק ולנשק את הילד שלך זהו צורך בסיסי של כל הורה. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה קשה עבורך להרגיש את הריחוק שלו ואת חוסר הנוחות שחיבוקך מעורר בו. תגובה שכזו יכולה לעורר רגשות ומחשבות מאוד לא קלים עבור כל הורה. לא ברור מדוע הוא אינו חש בנוח לעשות זאת, הגורמים לכך יכולים להיות רבים ומגוונים. תחושתיות יתר אמנם יכולה להוביל להתרחקות והימנעות ממגע פיזי, אך גם ללא קשר לזה ישנם אנשים שחיבוק אינו נחווה עבורם כמשהו קרוב ונעים והם יעדיפו להימנע מכך. בקשר שבין הורה וילד (ללא קשר לגילו של הילד...) חיבוק ונשיקה הם רק חלק מהדרכים בהן אנו מבטאים קרבה, חום ואהבה. לצד זה, ישנן דרכים נוספות שאינן כוללות מגע. מכיוון שילדך כבר בוגר וניתן לדבר איתו על זה, המלצתי היא לשתף אותו ברגשותייך ולבדוק יחד איתו איך הוא חווה את המגע ומה היה רוצה שיהיה. חשוב להדגיש בפניו עד כמה הוא חשוב ואהוב, ולקבל באופן לא שיפוטי וסובלני את רצונו ותחושותיו, על אף המצוקה ותחושת האשם שסירובו עלול לעורר. בהמשך לזה, חשוב לברר איתו האם הוא מביע בהתנהגותו רגשות שהוא מתקשה להביע בדרך אחרת (כעס, תסכול, בושה ועוד). נדמה לי שהעובדה שהפסקת לחבק ולנשק אותו מלמדת על תחושת חוסר האונים והתסכול שאת חשה ולא על זה שוויתרת עליו. שתפי אותו בזה, אני חושב שיש בכך ערך רב. בברכה קובי והב