החיים היפים

ליאת שלום, מה שלומך? אני קבועה כאן בפורום אבל לא יודעת אם את זוכרת- יש לי שתי בנות- נעמה בת חמש וחצי- עולה ל-א' ומעיין בת ארבע ורבע :-). לאחרונה עולה אצלנו (ההורים) סוגיית הצמר גפן... עד כמה לעטוף ולתווך את המציאות (כאשר הרמה הקיצונית מובעת בכותרת ההודעה- הסרט החיים היפים בהם האבא מציל את ילדו על ידי הפיכת הטרגדיה ל"משחק") ועד כמה לחבר בצורה מותאמת למציאות. בשבת, למשל, נעמה בת החמש וחצי ראתה חייל ושאלה למה בכלל צריך חיילים, הרי אנשים רעים יש רק באגדות.... יום השואה: ראיתי אתמול בערב בטקס הקיבוצי שישה ילדים מהגנים של הבנות יושבים ושומעים סיפורי זוועה מצמררים ואני השארתי את הבנות בבית, שמרתי עליהן מזה- ובגלל שידעתי שבגנים יזכירו את העניין וייתכן שגם יעלו תכנים קשים מאותם ילדים שהיו חשופים לחומר הלא מותאם לטעמי, סיפרתי להן הבוקר שאנחנו זוכרים את האנשים שחיו פעם רחוק לפני שהיתה לנו מדינת ישראל, והאנשים מאותן ארצות לא רצו אותם ונלחמו בהם וגם הרגו חלק מהם. הן שאלו מי ניצח, אמרתי שאנחנו- כי אותם אנשים שהצליחו- הגיעו הנה והקימו לנו מדינה. חיברתי את הסיפור לגבורה ולמדינה החדשה וכל ילדה הלכה עם דגל קטן ביד בבוקר. השאלה שלי היא- האם הגישה הזו, גישת החיים היפים, עלולה לפגוע בהן? למשל, ילדה שחושבת שאין רעים בעולם- עלולה חלילה... אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את זה. ונכון שאנחנו חיים בסביבה לכאורה מוגנת בקיבוץ, ונכון שהן יודעות לא לדבר עם זרים- אבל האם עלי להתחיל בחשיפה הדרגתית? אני לא מאלה שלא מספרים את האגדות המפחידות כדי לא לפגוע בנפש הילד :-). שלגיה וסינדרלה מככבות אצלנו ומאפשרות קתרזיס בריא. אבל- זה תחום ומוגדר אצלנו כעולם האגדות. מבחינתן- בעולם האמיתי הכל ורוד (ונוצץ, ומלא שמלות מסתובבות). מה את ממליצה? אנא הנחי אותי- כי הן גדלות ועם גדילתן הדילמות הופכות למורכבות יותר. ושאלה נוספת- הפעם עבור חברה אמריקאית (משפחה ששודכנו אליה דרך פרוייקט מיוחד של הסוכנות היהודית- מקסים!). יש להם ילדה בת חמש וילד בן שלוש. לפני שבוע הגיע לשביל שליד ביתם ילד בן 12 ששיחק קצת עם הילדים. האמא הרגישה שמשהו לא בסדר... משהו במבט. הוא סיפר לה בהמשך שהוא מאומץ, ואז הלך לכלבה שלם, משך לה חזק באוזן וכשהאבא (לא שלו, האבא המקומי) פנה אליו ושאלה למה עשה זאת- הוא הכחיש. הוא הגיע ללא הוריו על אופניים. הם לא ייחסו לזה יותר מדי חשיבות כי חשבו שלא יראו אותו שוב, אבל אתמול הוא שוב הגיע והאמא ריחמה עליו והכניסה אותו אבל אחרי עשר דקות אמרו לו שהם כבר עסוקים ומאוחר- הוא לא הבין את הרמז וממש היה צריך ללוות אותו החוצה. לאמא יש תחושת בטן מאד לא טובה ולא רוצה שיתקרב לילדים. הבטחתי לה שאתייעץ איתך- איך כדאי להגיד לא שלא יבור יותר אבל בלי להיות אכזריים כלפיו? ואיך אפשר להסביר לילדים שאסור להם לשחק איתו? תודה מראש על הכל וסליחה על האורך הגר

שלום הגר, נדמה לי שכבר דנו, איכשהו, בשאלה הזו, של עד כמה לחשוף את הילדים וכמה לגונן. בעולם אידילי, ילדים היו מבודדים מתכנים של רוע אלים, ונשארים בעולמות של פנטזיה וחצאיות מסתובבות. במציאות שלנו, האספקטים הרודפניים של העולם פולשים גם אל תוך גן הילדים, הן דרך התכנים המסורתיים ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"), הן דרך תרגילי פיקוד העורף, המצב הביטחוני, מקרי האלימות מפניהם יש להזהיר (ראי המשך פנייתך), ואפילו האלימות הגוברת בין הילדים לבין עצמם. כמו תמיד, אני נאלצת להחזיר אותך אל תחושות הבטן והאינטואיציות ההוריות שעפ"י רוב מנחות אותנו נכונה. כל הורה מכיר את הילד שלו, ויודע האם ועד כמה ניתן לחשוף אותו למידע נתון. בעיתונות הכתובה והמקוונת ראיתי השבוע די הרבה כתבות (לאחת מהן גם התראיינתי) הנוגעות לאופן בו אפשר להנגיש את נושא השואה לילדים בכל הגילאים. נסי לחפש קצת. ההמלצה שלי היא *כן* לדבר על הדברים, אך ממקום חושב, רגיש ומותאם ליכולת העיכול של הילדים. גם לשאלתך השנייה אין לי תשובה טובה אחת. נוכל להניח הנחה מושכלת, שמאחר שאין באמת מכנה משותף בין ילד בן 12 לילדים בני 3-5, הוא ממילא חסר עניין מיוחד בהם, ואולי אם יפסיקו להזמין או לספק לו תעסוקה/עניין/התייחסות הוא ייעלם מעצמו. מהסיפור שלך אפשר להבין שהיה לו נעים שם עד כי התקשה לעזוב, ואני תוהה מה הדבר שהעסיק אותו כ"כ. זו, כמובן, אינה שאלה פסיכולוגית, אלא דיון בסוגיה של "בין אדם לחברו". אני מניחה שכאנשים מבוגרים, הם יוכלו להתמודד עם הדילמה ולצנן את הקשר מבלי לפגוע בנער (אפשר שבשעה זו ממש הוא חושב איך לסגת בנימוס מהקשר המוזר עם הפעוטות וכלבם...). אשר לילדים עצמם, כדאי לזכור כי בגילאים צעירים, אין להסתפק בהנחיה "אסור לשחק עם הילד הזה". יש להשגיח עליהם ולהקפיד על סביבת משחק בטוחה מסכנות. החינוך לזהירות וחשדנות מפני זרים צריך לתפיסתי להיעשות בהדרגה, תוך שמירה על האיזון בין הצורך להצביע על האיום מצד אחד, לבין הצורך לאפשר לילדים חופש ואמון בבני אדם ובעולם. משימה לא פשוטה בכלל... בהצלחה ליאת

תודה רבה, ואני מתנצלת על כך שאת מרגישה שאני שואלת שוב משהו שכבר דנו בו... אני מניחה שהעניין "ירים ראש" בכל פעם במופע אחר עם הגדילה וההתפתחות. אני שמחה שהאינטואיציות שלי היו נכונות, אכן דיברתי עם הבנות על יום השואה, אך בצורה כללית ועם סיפור מסגרת שמתמקד מצד אחד בזכרון ומצד שני (ובעיקר) בזה שזה היה פעם מזמן, כשלא היתה לנו מדינה, ועכשיו יש לנו מדינה... לגבי האמריקאים- הילדים כמובן בהשגחה מלאה, האמא מוסרת לך תודה על העצות.