שלום רב

א. יש לי ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים. בכל דינמיקה עם ילדים בני גילה , כאשר משחקים איתה "חוטפים" מידיה את הצעעצועים והיא אינה לוקחת חזרה אלא "מייללת" ואומרת במעין בכי "אני רוצה את זה". שמתי לב שיותר נוח לה לשחק עם ילדים גדולים יותר - בני חמש, שם הדבר כמעט ולא קורה... כמובן שאני רוצה שהיא תשחק עם ילדים בני גילה. האם אני צריכה ללמד אותה לחטוף? האם הדבר מעיד על קושי במיומנויות חברתיות? ב. היא מפחדת לעלות על מגלשה, נדנדה - דבר שלא היה בעבר. בגינה לא עולה על מתקנים.מתקנים ששמים בהם כסף כדי שיזוזו מפחידים אותה. בפורים לא רצתה להתאפר בגן כמו שאר הילדים אשר הגננת אפרה אותם. אלה מס' דוגמאות לפחדים שלה. מה עלי לעשות? תודה וחג שמח!!

שלום דנה, כל התופעות שאת מתארת נורמליות לחלוטין, ואין בהן (כשלעצמן) כדי להעיד על בעיה כלשהי. ילדים בני שנתיים-שלוש עדיין מאד יצריים, ומתקשים לשאת תסכולים ולווסת את התוקפנות שלהם. לכן, בפעוטונים נראה הרבה יותר תוקפנות גולמית (נשיכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד') בהשוואה לגנים של ילדים בוגרים יותר, שכבר למדו לוותר, להתאפק ולפתור קונפליקט בדרכים מעודנות יותר. את לא צריכה ללמד את בתך לחטוף, אלא לשמוח שאינה אלימה. תני לה לשחק עם ילדים שנוח לה בחברתם, ובמצבים של התנגשות רצונות בינה לבין בני גילה - עזרי בתיווך. גם הפחדים ממתקני גינת השעשועים מעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה (היא כבר יודעת לזהות פוטנציאל סכנה ונזהרת ממנו, בצדק). גם תחפושות ואיפור מרתיעים מאד ילדים בגיל זה, שאינם יודעים להבחין היטב בין מציאות לדמיון. הילדים הרגישים והחכמים מגיבים בפחד ורתיעה מכל מה שמבלבל ומתעתע. זה מפחיד לראות איך נעמה, דניאל או שי הופכים פתאום, בעזרת איפור, למישהו אחר. אין לה עדיין כלים להבין "עד הסוף" שהם בעצם נשארים הם. בקיצור, תני לה זמן, ואל תתעקשי איתה על מה שלא מוכרחים. זה יעבור. חג שמח! ליאת