התעוררות בבכי

שלום ליאת, בימים האחרונים בני, בן השנתיים וחצי, מתעורר בבוקר ומיד מתחיל באמוק של בכי ולא מפסיק במשך שעה ואפילו יותר. במהלך השעה הזו (במקרה הטוב) כל דבר שאני ובעלי אומרים או מנסים לעשות רק מעצבן אותו יותר וגורר בכי נוסף (אפילו אם חלילה החזקנו את המוצץ בזוית הלא נכונה או נעמדתי על הבלטה הלא נכונה). אנחנו אובדי עצות ולא יודעים מה לעשות! ניסינו לכעוס, ניסינו להתעלם, ניסינו חיבוקים וליטופים, ניסינו לשאול ולדבר. כלום לא עוזר. אנחנו ממש הולכים על "ביצים". לפעמים הוא נרגע למס' רגעים ואז שוב (מבלי שנאמר או נעשה משהו) הוא שוב מתחיל. ולפעמים הוא נרגע ואנחנו כן אומרים משהו (כמו:"כל הכבוד שהפסקת לבכות" וכו') אבל, גם זה גורר בכי נוסף. אני שוב מדגישה: הבכי מתחיל ללא שום טריגר. איך שהוא פותח את העיניים בבוקר-הוא מתחיל לבכות בהיסטריה. דיברתי עם הגננת היא טוענת שאין שום שינוי בהתנהלות שלו בגן והוא ממש כרגיל. מה לעשות? מה הסיבה לכך? ואיך מפסיקים את זה? נקודה נוספת: לאחר שהוא בוכה במשך חצי שעה ואף יותר מגיע הרגע שכבר אנחנו חייבים לארגן אותו לגן ואז כמובן זה גם נעשה תוך התנגדות מצידו, עם צעקות ובכי וכפייה מצידנו. אני ובעלי כבר סחוטים נפשית.אני לא יודעת אם זו עוד תופעה נורמאלית שמהווה חלק מ"גיל שנתיים הנורא" ואין צורך להתרגש ולהיבהל או שאכן יש כאן משהו שדורש טיפול והתייחסות מיוחדת. אה, ונקודה אחרונה: יש לו אח בן 9 חודשים ומעבר לענין הזה שהתחיל לאחרונה הוא ילד מ-ד-ה-י-ם מכל הבחינות, שמפותח מאוד מבחינה וורבלית ושכלית. אנא עזרתך..

שלום שרית, אני עושה "העתק-הדבק", עם שינויים קלים, לתשובה שנתתי לפני ימים ספורים לג'ולי: הבן שלך משקף בהתנהגותו שילוב של שתי דרמות התפתחותיות חשובות: האחת, קשורה לגיל שמכונה "גיל שנתיים הנורא", המתאפיין במאבקי כוח, התפרצויות זעם, והתנהגויות מרד כחלק מהמתח שבין תלות לעצמאות. השניה, קשורה להולדת האח הקטן, ומציבה בפניו אתגר התמודדות לא פשוט. כאשר שתי הדרמות הללו חוברות יחד, המופע עלול להיות סוער במיוחד. נדמה לי שמה שדרוש כאן, זו היכולת לגייס הרבה סבלנות, אמפתיה והבנה כלפי ילדכם הגדול-קטן, יחד עם נכונות לעמוד איתן מול הסערות הללו מבלי להישבר או לאבד שליטה (לזה קוראים במילים אחרות "יכולת הכלה"). בנכם זקוק כרגע להרבה חום ותשומת לב, ולפיכך אין צורך להתעקש איתו על 'עקרונות' שלא לצורך. בזמן התקף זעם, תוכלו לעזור לו להיאסף, לנסות לקצר למינימום את ההתקף, אך בלי לגלוש לפינוקים או מסמוס הגבולות. אין סיבה "ללכת על ביצים" כי זה משדר חולשה שלכם ו'פחד' מהבכי שלו. במקום זאת, רצוי להישאר רגועים ככל האפשר, מכילים, סמכותיים, ולא 'עושים עניין', בין אם הוא מתנהג 'נורא' ובין אם התנהג נפלא. באופן כללי, כדאי להיערך נפשית לעוד מספר שבועות לא קלים, אך גם להטבה הדרגתית ושיפור. ממליצה לכם מאד להיעזר בשפע המידע ברשת, הנוגע ל"הולדת אח" ו"גיל שנתיים הנורא". יש המון מידע והרבה מאד עצות בנושא בכל אתרי ההורות באינטרנט. בהצלחה והרבה כוח! ליאת