ריחוק מבתי

שלום אני אב לילדה בת שנה וארבעה חודשים. מעורב מאוד בגידולה מיום היוולדה . מאכיל, מקלח, מתעורר בלילות, מחבק מנשק, מקריא סיפורים ושר שירים וכדומה. בחודש האחרון בתי כלל לא ניגשת אליי, ברגע שאני מתקרב אליה כדי להרים אותה, להאכיל אותה, לשחק איתה, להרדים אותה או קם אליה בלילה , היא בוכה בכי היסטרי ומבקשת כל הזמן את אמא. היא לא מוכנה שאעשה איתה כמעט שום דבר. אני צריך ממש "לעבוד" קשה כדי שהיא לא תתנהג כך איתי. לא היה שום אירוע מכונן שייצר תגובה כזאת מצידה, זה החל ממש פתאום ואשתי ואני ממש לא יודעים מה לעשות נוכח המצב הנוכחי. האם ידועה לך על תופעה מסוג זה בגיל כזה? מה יכולה להיות סיבה להתנהגות כזאת? מה ניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו? אשמח מאוד לעזרה - המצב מאוד מתסכל. המון תודה .

שלום רב, לעיתים קרובות, בעיה כזו נוצרת בתהליך הדרגתי. נניח שהילדה בכתה פעם אחת שהיא רוצה את אימא ולא אותך. קורה. עד כאן - שום דבר נורא. מה שקורה לפעמים, זה שאמירה חסרת חשיבות כזו, פוגשת את חוסר הביטחון של ההורה ה"דחוי" (אתה, במקרה זה), ומעוררת אצלו רגשות קשים של אשמה, עלבון, חוסר אונים, חוסר יכולת, כעס, עצב, וכו'. לכל התגובות הללו - מובנות וטבעיות ככל שיהיו - אין בדר"כ אחיזה במציאות, אלא רק בדרמה התוך נפשית שלו עצמו. הורה 'דחוי' כזה, עלול להתרחק בתגובה, להתחיל לפקפק ביכולותיו כהורה, ולהימנע מכל אותן פעולות שעשה בעבר. מכאן כבר קל מאד להגיע למצב שלכם. לכן, אני מציעה לך להתנער כמה שיותר מהר, ולהחזיר לעצמך את מעמדך כאב שוויוני, המטפל בילדתו כמו תמיד. כאשר היא בוכה שהיא רוצה את אימא, תוכלו לומר (בלי שמץ אשמה):"עכשיו אבא כאן, ואימא ישנה". או "בואי להתקלח עכשיו. אימא רוצה לנוח עכשיו, ואני כאן". אל תיבהלו מהמחאה שלה, אם תבוא, הגם שאפשר לקבל או לתקף אותה בשלווה "אני מבין שאת רוצה את אמא. עוד מעט אימא תצטרף אלינו. מותר לבכות". ההצלחה תלויה ביכולת שלך להמשיך ולהאמין ביכולות שלך כהורה, ובנכונות שלך ושל אשתך להמשיך ולהתעקש על שוויוניות מלאה כהורים. יישר-כוח ליאת