סדר יום

ליאת שלום רב, עזרת לי פעמים רבות בעבר, והנה אני זקוקה שוב לעצתך. יש לי שתי בנות, נעמה בת כמעט חמש, ומעיין בת כמעט ארבע (ההפרש ביניהן שנה ושלושה חודשים, הפרש מבורך!). עד לפני מספר חודשים הבנות ישנו בצהריים בגן, אך בשלב מסויים (לבקשת הבנות וביוזמתן, ותוך התייעצות עם הצוות בגן והבנה ששנת הצהריים כבר אינה נחוצה ורק מפריעה להירדמות בערב) הפסקנו את שנת הצהריים. בהתאם לכך, הקדמנו את שעת ההשכבה, על מנת שהבנות יקבלו מספיק שעות שינה. סדר היום שלנו הוא כזה: אני לוקחת אותן מהגן בשלוש וחצי-רבע לארבע ועד חמש וחצי יש לנו זמן חופשי שבו: או מתקנים בחצר הקיבוץ, או פעילות כייפית משותפת בבי, או משחק חופשי והירגעות, או הליכה לחברות והזמנה של חברות אלינו... כל פעם משהו אחר. בחמש וחצי אנחנו מתחילות להתארגן לקראת ארוחת ערב, ארוחה סביב השולחן תוך שיחות על היום שהיה ובכלל, ובשש וחצי אמבטיות (הן מאד אוהבות, ולכל אחת יש זמן לעצמה כל פעם עם הורה אחר- פעם אמא פעם אבא), בשבע ורבע סיפור לכל אחת ובשבע וחצי נחירות עד אור הבוקר (הן ישנות משבע וחצי עד שבע בבוקר- אז אני מעירה אותן לגן כי גם אני ממשיכה לעבודה). סדר היום שלנו קבוע, זה מקנה לבנות (ולנו) המון בטחון ורוגע. הן ישנות טוב, רגועות ומתפתחות היטב. אחת לכמה זמן יש שבירה של השיגרה (שינה אצל סבא וסבתא, דודים- בערך אחת לחודשיים ככה). אין להן בעיה לצאת מהשיגרה במקרים הללו, כך שאין קיבעון (יש שיגרה בטוחה ויציאה אחת לכמה זמן ממנה). אז למה בכל זאת אני פונה אליך? כל ההורים בגן משכיבים את הילדים בין שמונה וחצי לתשע, ובעיקר עכשיו כשקיץ ואור בחוץ- הרבה ילדים נמצאים בגני המשחקים בקיבוץ עד שבע ורק אז הולכים הביתה... אני שואלת את עצמי אולי אני גורמת להן להפסיד משהו בביחד הזה... הן יכולות להזמין חברות וללכת אל חברות בין ארבע לחמש וחצי- כך שאין מניעה מוחלטת אבל תמיד הן אלה שהולכות ראשונות ולפעמים קצת מתבאסות מזה... אני מרגישה בפנים שהרווח בשינה המוקדמת גדול מההפסד (יש עוד הפסד- פחות זמן שלי איתן!)ואני רואה שכשאני לפעמים מאפשרת שינה בשמונה שמונה וחצי יש לכך השפעות התנהגותיות בגן למחרת. הן פשוט עייפות ופגיעות ורגיזות יותר. האם אני פועלת נכון בכך שאני מגבילה את הפעילויות מחוץ לבית עד חמש וחצי או שאני מגזימה?

היי הגר, איני מוצאת סיבה לתקן משהו שעובד מצויין. בניתם לעצמכם סדר יום שהושקעה בו מחשבה רבה, וניסיון להתאימו לצרכים של כל בני המשפחה. איני מכירה מציאות שאין בה אילוצים, חסרונות או 'סדקים', ובכל זאת - אי אפשר להתווכח עם מה שעובד. כבת קיבוץ, גם אני מכירה מקרוב את כוחה של הקבוצה, ואת הכרסום שמחולל המשפט "אבל לכולם מרשים..." גם באג'נדה ההורית המוצקה ביותר. בעיני, היכולת להתנהל מתוך מחשבה ובחירה חופשית, מבלי להיכנע לרודנותה של הקונפורמיות, ראויה להערכה. כמובן שחשוב לרענן ולעדכן את הנהלים מדי פעם, אם מגלים שמסיבה כלשהי הם כבר אינם מתאימים לנסיבות שלכם כפרטים וכמשפחה. המשיכי להקשיב לאינטואיציות האימהיות שלך ולסמוך עליהן. סוף שבוע נעים ליאת

הי ליאת, היטבת לתאר את תחושותיי. אכן דעת הכלל "מכרסמת" לעיתים קרובות באמונות ובדרכים בהן אנו, כמשפחה וכיחידים, בוחרים (אם כי פחות, בצורה מובהקת, מאשר בילדותי- אז הקיבוץ היה ק-י-ב-ו-ץ). תודה שהזכרת לי זאת ועזרת לי לחזור ולהקשיב לעצמי. כמובן שאחת לכמה זמן אנו בודקים (ומעדכנים) את החלטותינו. הבנות גדלות, החיים דינמיים. בקפה של הערב אנחנו יושבים, בן זוגי ואני, ומנסים לראות מה היה מוצלח ומה מהווה אתגר לשינוי... שוב תודה, וסופש מקסים, הגר.