ילדה בת 5 ותגובותיה למצבים משתנים

בתי מגיבה בצורה (שאותי מזעזעת ליבי יוצא אליה ואני מרחמת עליה שככה היא מגיבה ומצטערת שהיא לא יודעת להגיב אחרת) בעלי אומר שאני מגזימה והיא ילדה וככה מגיבים ילדים וזה יעבור, אני יותר דואגת ניסתי לדבר איתה ולהסביר לה שהיא פוגעת רק בעצמה בסופו של דבר אני אסביר את עצמי ואתן לדוגמא מקרה שקרה היום,אני יושבת בסלון ופתאום אני שומעת צעקות בכי הסטרי ידעתי ישר שזאת היא ובטח על שטות , הלכתי בעקבות הצעקות ואני רואה את בעלי עומד והבן שלי בן שנתיים מחזיק כפכף אחד שלה והיא צועקת ובוכה ומסתתרת כאילו מה, למה היא לא יודעת להתמודד אני אמרתי לה כבר כמה פעמים שתתמודד , תעזור לי להבין למה על כול דבר התגובות אצלה קיצוניות ואיך אפשר לשנות זאת

שלום עדי, אם תקראי שוב את הדברים שכתבת, אולי תוכלי למצוא בהם גם את התשובה לשאלתך. את צודקת כשאת אומרת שהתגובות של בתך למצבי אכזבה ותסכול הן קיצוניות ולא מעידות על התמודדות טובה, ואת צודקת גם כשאת מבינה שצריך לשנות זאת. הבת שלך למדה שהתנהגותה המקצינה יוצרת אפקט חזק מאד עלייך: את מזועזעת, לבך יוצא אליה, ואת מרחמת עליה ומצטערת בשבילה. אם היית יושבת מולי בהתייעצות פנים אל פנים, הייתי מנסה לברר איתך למה. אני מניחה שיש סיבה לכך שצעקות ובכי גורמים לך זעזוע, ואני מזמינה אותך לחשוב ולנסות לרדת לשורש העניין. בכל מקרה, מול ילדתך, מוטב להישאר רגועה ושקטה, ולסייע לה בנוכחותך היציבה להכיל את התסכול. אם לקחו לה כפכף (או צעצוע, או כל דבר אחר), והיא מתחילה לבכות או לצרוח, תוכלי להגיב בשקט ולומר משהו כמו "אני מבינה שאת כועסת, אבל נשמח אם תוכלי להפסיק לצעוק. אם את רוצה להמשיך לבכות, את יכולה ללכת לחדר שלך, ולחזור אחרי שתרגעי". זוהי אמירה שמצד אחד מכירה ברגשותיה, ומצד שני אינה מעודדת את הצרחות ההיסטריות. כאשר אנחנו מזועזעים או מרחמים יש לנו נטייה לפצות ילד על 'סבלו', להקל עליו, לעטוף אותו, וכו'. התנהגויות כאלה יכולות להוות תגמול או פרס על התקף הזעם, ובכך מחזקות אותו ומגבירות את הסיכוי להישנותו. אני ממליצה לך לקרוא קצת בפורום שלנו, וללמוד עוד על דרכים להרגעת התקפי זעם אצל ילדים קטנים. בהצלחה ליאת

נכון את צודקת אני לא סתם לוקחת את זה קשה כי לי יש או יותר נכון הייתה בעיה כזאת כול דבר לקחתי ללב היתי ייצור חלש להגעיל לא יודעת להתמודד עם מצבים לא קבלתי דברים והכול היה מלווה אצלי במתח כעס ובכי ברמות הכי גבוהות ,פגעתי בעצמי בבריאות ביופי שלי הפגיעות, הרגישות שלי (חוסר פרנסה ,לגור עם חמות ואחר כך לידה, קשרי זוגיות עם בעלי ועוד)הייתה מזעזעת והתגובות שלי היו קיצוניות חלשות להפליא כן היום ,אני בת 34 פשוט הבנתי שאני מתעללת בעצמי לא שהבנתי את זה לפנכן אבל כנראה שהגיע הזמן שאלמד ל"צפצץ",לזרום וכן לחיות עם עצמי בשלום ולא לפי פיות של אחרים, אז שאני רואה את בתי ככה זה עושה לי כזאת צביטה בלב שמא היא תהיה כמוני. אני רוצה רק להבין פשוט כל פעם שהיא תגיע למצב כזה אני צריכה להגיב כמו שרשמת לי וזה יעבור?או שמא תתני לי עוד טיפים שבאמת אוכל לעזור לה שבסופו של דבר היא תבין כשתגדל איך להתמודד נכון , אולי יש ספר טוב?