בת עשר התנהגות קיצונית

ביתי בת העשר ילדה חכמה ונהדרת. ההתנהגות שלה מאוד קיצונית לכאן ולכאן. לפעמים היא יכולה להיות הכי מקסימה בעולם, עוזרת מדברת יפה וממש בצורה קוצונית מחבקת ומנשקת את כל בני המשפחה ואומרת "איך אני אוהבת את כולכם", לעומת זאת היא גם "בקצה השני" מתעצבנת מהר על כל דבר קטן, כל הערה מקבלת קשה, יכולה לענות ב"אוף, איזה אמא מעצבנת" גם על דבר בנאלי כמו "לכי להכין שיעורים לפני טלוויזיה" וגם כאן היא תאמר "איזו משפחה מעצבנת ואף- אני שונאת אתכם/אותך". ההתנהגויות הקיצוניות האלה מגיעות "משום מקום", לפעמים ממש אי אפשר לדעת למה לצפות... בעלי ואני מאוד מתוסכלים מהמצב. אשמח לשמוע עצה או הכוונה. לפעמים היא נותנת לנו הרגשה של כפיות טובה. ישנם הרבה מצבים אחרי בילוי משפחתי או כל בילוי אחר כמו חברות, היא יכולה בקלות על בקשה/הערה קטנה "לעבור" להתנהגות קיצונית לכעוס לדבר לא יפה ולהתעצבן... אנא את עזרתך!

שלום רב, ילדים (ואנשים) שונים זה מזה בתגובתיות הרגשית שלהם. יש ילדים עם נטייה מולדת להגיב בעוצמה רבה גם לגירויים מתונים יחסית ("פתיל קצר"). ילדים כאלה יכולים להיות בכייניים יותר, קולניים יותר, עצבניים ורגזניים יותר - אך גם נלהבים ונרגשים יותר, בנסיבות אחרות. תכונה זו, כשלעצמה אינה נוראה כ"כ, אלא אם היא נתקלת בחוסר הבנה מצד הסביבה, בשיפוטיות וביקורת. כאשר הסביבה אינה מתקפת את החוויה של הילד ואף שופטת אותו על מה ועל איך שהוא מרגיש ("מה אתה בוכה? לא קרה כלום!" או "אפשר לחשוב מה כבר קרה? למה אתה כועס כל כך?"), יש אפשרות שהילד יגיב בעוצמה רבה אף יותר, ובנוסף, ירגיש מבולבל, בודד וחסר ביטחון לגבי רגשותיו. לכן, גם אם קשה לכם עם התנהגותה ה'קיצונית', נסו להבין ולקבל שזהו "כתב-היד הרגשי" שלה, וזו עוצמת התגובה שלה, המשקפת בדר"כ חוויה או מצוקה *אמיתית* (ולא הצגה). כבדו את הכעס שלה או הפגיעה שלה, הביעו השתתפות והבנה לרגשותיה, והשתדלו לעזור לה לזהות נכונה את מה שעובר עליה ("נכון, זה באמת מעצבן לעשות שיעורים לפני הטלוויזיה, ואני מבינה אותך. גם אני הייתי בוודאי מתרגזת. אבל אין ברירה כרגע. אני רואה כמה את מתוסכלת עכשיו"). גם אם לא תצליחו להיות כה נדיבים וסלחניים בעין הסערה, השתדלו לפחות לא להעיר או לשפוט אותה. זכרו שנאומים חינוכיים לעולם אינם משיגים את מטרתם "תחת אש". אם תמשיכו להרגיש חוסר אונים, פנו להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת