ילדה בת 6 - מוותרת לכולם ולא מספיק אסרטיבית

שלום, בתי הבכורה, בת 6, בכיתה א (הכי קטנה...), רגישה מאוד, תמימה ולא מניפולטיבית, מאוד כשרונית ויצירתית, מלאת דימיון, ביישנית אך מפתיעה בבטחון העצמי ביצירת קשרים חברתיים, ומצליחה מאוד יפה בבית הספר. בכ"ז אני מוטרדת מהתנהגות שמלווה אותה לאורך השנים והיא שתמיד (כמעט...) היא מוותרת לחברים, וגם כשהיא מנסה להתעקש עם חברים היא לא מצליחה להשיג מה שהיא רוצה (בניגוד לחברים מסביבה). דוגמא - יש לה 2 חברות מאוד שתלטניות שכשהן משחקות ביחד על כל דבר שהן לא מקבלות הן אומרות לה "אז אני לא משחקת" והיא נלחצת ומוותרת, אח"כ היא מאוד נעלבת אם כשמגיעה תורה הן פורשות ואומרות לה שהן לא רוצות לשחק יותר. כך אתמול, ב-10 דק' של משחק שמעתי לפחות 10 פעמים את החברה אומרת "טוב, אז אני לא משחקת" ואת הבת שלי מוותרת. כשהיא מנסה להתעקש על רצונה (כמו להיות ראשונה כי היא היתה לפני כן) הן מתנגדות ובעצם יוצא שאו שהן יקבלו מה שהן רוצות או שהן לא ישחקו איתה. ניסיתי להבין מבתי מה היא מרגישה בעניין הזה והיא אומרת שזה לא מפריע לה כי רוב הפעמים הן מתעקשות על שטויות ולא אכפת לה לוותר, אבל אני רואה שכשהיא רוצה משהו באמת והן לא מוותרות לה, או לא משחקות איתה כמו שהבטיחו (למשל - אחרי שהיא מוותרת להן במשחק והגיע תורה - הן פורשות מהמשחק), היא מאוד נעלבת וכועסת ובוכה (זה באמת מעליב לדעתי...). דוגמא שניה ושונה - בכיתה יש 29 תלמידים, הרבה פעמים היא רוצה להגיד משהו למורה ו"לא מצליחה". כך כשהיה לה חום היא לא אמרה למורה שהיא לא מרגישה טוב (רק לחברה) ורק כשהגעתי היא התחילה לבכות לי שכואב לה הראש מהבוקר. יום אחד שלחנו לה כריך שהיא לא אוהבת, יש מנהג בכיתה שאם ילד לא אוהב את הכריך שלו הוא שואל אם יש ילד שמוכן להתחלף איתו. היא לא אכלה ולא ביקשה. כששאלתי למה - היא אמרה שהיא הצביעה והמורה לא ראתה (וזה קורה הרבה). אני מודאגת, למרות שהיא ילדה מאושרת ומאוד מרוצה ואוהבת את ביה"ס, אני רואה בזה פער בין הרצונות שלה והיכולת שלה לממש אותם (מעיין "חוסר אסרטיביות"), ורואה את התסכולים שלה מכך (שמלווים בצרחות ובכי, העלבות ממש) (תכונה מאוד דומה לאבא, ואכן לדעתי הוא דוגמא של אדם מוכשר מאוד שכל הזמן ויתר ולא הצליח לממש את עצמו בכלל). חשוב לציין עוד שאני ואחותה הקטנה ההיפך הגמור ממנה - לא מוותרות עד שנותנים לנו מה שאנחנו רוצות, למרות שאיתה אני משתדלת מאוד לוותר, ללמד אותה להתעקש על הדברים שחשובים לה עם אחותה הקטנה ונותת לה גיבוי מלא לכך). אני מאוד רוצה לחזק אותה ולעזור לה ללמוד להשיג את מה שהיא רוצה, מה דעתכם? אשמח לעצות, רעיונות וכו' (כמה שיותר יותר טוב). תודה מראש ומצטערת על אורך ההודעה (ברגעים כאלה אני מאוד מודה על התקדמות הטכנולוגיה והפורומים!!!) יום טוב סיגל

שלום סיגל, גם אני חושבת שיש תועלת רבה בקדמה הטכנולוגית, שמאפשרת קיומם של פורומים להתייעצות. אני מציינת זאת (בעקבותייך) כי בדיוק היום חשבתי על אספקט חשוב נוסף של הפורום, לפחות בעיני: ההזדמנות שהפורום נותן להורה (אימהות בדר"כ, אך לפעמים גם אבות), לשבת ולחשוב על הילד, לתאר אותו (כמעט תמיד במילים טובות וחמות, מתפעלות), להעלות בצורה מסודרת שאלות, תהיות ומחשבות הקשורות בו וביחסים איתו, ולהתמודד עם התשובה, שהיא לעיתים חלקית מאד, חסרה מאד, ומותירה לפעמים בלבול וסימני שאלה. לעיתים אני חושבת שרק מעצם הכתיבה עולה אצל הפונה הידיעה מה נכון, מה חשוב, ומה הפיתרונות האפשריים. מעצם הניסוח ומעצם הניסיון להבהיר את הדברים לקורא. אכן פלאי הטכנולוגיה... ולגבי התהיות שלך - קוראי הפורום הוותיקים בוודאי ינחשו את תשובתי. אני נוטה להאמין שבעולם אלים וכוחני כמו זה בו אנו חיים, מוטב שיהיו אנשים סובלניים, ותרניים ושוחרי שלום, המעדיפים לפתור קונפליקט בדרכי שלום פשרניות. הנוסחה שיצרת, לפיה מי שמוותר אינו מצליח לממש את עצמו, ומי שמתעקש מצליח תמיד להשיג את מבוקשו - אינה תקפה לדעתי, ולא בהכרח משקפת את המציאות. בהסתמך על התיאור שלך את בתך בשתי השורות הראשונות, עולה כי היא ילדה שמתפקדת היטב ואינה מבטאת מצוקה יוצאת דופן. ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולא בהכרח מוכרחים לטפל בה. גם אנשים ביישנים לומדים להשיג את שלהם בסופו של דבר, גם אם הם עושים זאת בדרכם השקטה. לתחושתי, חוסר האסרטיביות שלה (כפי שאת מכנה זאת), מפריע לך יותר מאשר לה, ולכן אני מציעה להניח לה לנהל את חיי החברה שלה כרצונה. נסי, מצידך, לעודד בבית גילויים של עצמאות והחלטיות, וכבדי ככל האפשר את דעותיה ורצונותיה. אני מאמינה שעם הגיל תתפתח גם יכולת טובה יותר לעמוד על שלה. בברכה, ליאת

אכן התשובה שלך התעוררה בי כבר בעת כתיבת ההודעה (ובצורה מבולבלת יותר גם לפני), ובכל זאת התשובה שלך חיזקה אותי. תודה ויום טוב