הדרדרות במצבו של בני

הבן שלי בן 15 וחצי לומד בכיתה י. בשנה שעברה עבר חוויה טראומטית: בזמן ששיחק כדורגל במגרש, חטף בוקס בפנים ואפו נשבר וכן ארובת העין. הוא התאשפז בבית החולים למס' ימים. כעבור 8 חודשים סיפר ליועצת כי הוא מתקשה לצאת מן הטראומה שחווה, הוא מוטרד ממנה מאוד והיא איננה מרפה ממנו. הוא החל להגיע לטיפול פסיכיאטרי שרשם לו תרופה פסיכיאיטרית בנוסף לשיחות עם פסיכולוג אחת לשבוע. הוא התמיד 4 חודשים בטיפול ולאחר מכן החליט שהוא מפסיק. הפסיכיאטרית אמרה שכל עוד איננו מעוניין בטיפול אין לחייב אותו אך יש לדעת שכל אימת שירצה לחזור לטיפול מקומו שמור לו. במקביל בבית הספר חלה ירידה משמעותית בתיפקודו: הוא מתעורר בבוקר ומתארגן לבית הספר אך כשאני יוצאת לעבודה הוא נשאר בבית וחוזר לישון. הוא נעדר ימים רבים מבית הספר ולולא דיווחי המחנכת לא הייתי יודעת על כך. כמובן שהישגיו הלימודיים צנחו. מה עליי לעשות? כיצד לשכנעו לחזור לטיפול? הוא כניראה בהכחשה למצבו הנפשי.

שלום רב, אני שומעת מדבריך שאת מסיקה על קשר סיבתי בין ההתדרדרות ההתנהגותית-אקדמית לבין האירוע הטראומטי והמצב הנפשי שנלווה לו. זה קישור הגיוני ו'מתבקש', אך לא בטוח שהוא ההסבר היחיד. יש לא מעט מתבגרים ש'מבריזים' מביה"ס (או לפחות משתוקקים לעשות זאת), וחווים נסיגה בהישגים האקדמיים שלהם גם ללא רקע טראומטי כמו שלכם. תוכלי לקחת אותו לשיחה, להביע את דאגתך באזניו, ולומר לו שאינך מוכנה לוותר לו (או לוותר עליו). הזכירי לו (ולעצמך) שנוכחות בביה"ס היא חלק מחובותיו כנער, כמו גם תפקוד ברמה סבירה ועמידה במשימות הלימודיות. נסי להימנע מרחמים או "הנחות" מיותרות, והשתדלי להישאר עניינית ומשימתית. אפשר להציע סוג של 'עיסקה' או הסכם של כבוד, המחייב אותו לעמוד בדרישות הבסיס, ומגדיר מה יקרה אם לא - * חזרה לטיפול פסיכולוגי סדיר * פניה להערכת מצב חד פעמית אצל הפסיכיאטרית * גיוס עזרה מצוות ביה"ס - יועצת/פסיכולוגית ביה"ס. או, אם אין ברירה * הטלת סנקציות (כמו על כל ילד שאינו עומד בכללי ההתנהגות המצופים ממנו). בדר"כ, מתבגרים מגיבים טוב לסוג כזה של פיתרון, המאפשר להם לקחת אחריות בוגרת על מעשיהם. בהצלחה ליאת