נער בן 15

יש לי שני ילדים. בק בן 15 ואלי בן 16. בק לומד בכיתה ט במגמה מובחרת בבית הספר. הוא נער אנטלגנטי. מגלה מוטיבציה גבוהה. על פי אבחון פסיכודידקטי שעבר נאמר כי בעולמו הפנימי הוא חשוף לאיומים וסיכונים ותמיד יכול לקרות לו משהו. יש לו קשיים ביחסים בינאישיים. הוא מגמגם מגיל 11. הגמגום שלו יוצר עבורו קושי לתקשר עם הסובבים אותו. לאורך השנים הוא מגלה רצון עז להצליח במבחנים ואיננו מרוצה מהציונים שמקבל. 70-90. הוא רוצה בכל מאודו לקבל רק 100. וכאשר נתקבל בציון אחר הוא מתפרץ בכעס עד כדי בכי על כך שהמורים מרמים אותו ונתנו לו ציון נמוך. כל הזמן הוא סביב שיעורים, לימודים ואין לו חיי חברה. אני מודה כי אני אינני מלומדת וכן גם בעלי ולאורך החיים שידרנו לו כי חשוב ללמוד ולהצליח וכאשר לא הייתי מרוצה מהתנהלותו בלימודים הייתי כועסת ומעבירה ביקורת. וכעת הוא למד ממני-כל פעם כשאינו מצליח הוא כועס. ברור לי שהצלחה זהו מושג יחסי והוא סובייקטיבי לכל אחד, אך ניראה לי שהגיע למצב שכולם מלבדו אשמים בקשייו, הוא כמעט ואינו רואה משהו חיובי בחייו. תמיד חוזר מבית הספר ומספר לי רק את הדברים הלא נעימים שקרו לו. ורוב הזמן בוכה ומתפרץ בכעס. כשהוא הולך במזדרון יש לו הרגשה שהמדריך שלו בבית הספר צופה בו ללא הרף וזה מביך אותו. מה עליי לעשות כדי להקל עליו?

שלום רב, להערכתי, בנך נתון בחוויה מתמשכת של מצוקה, תחושה של חוסר אונים ואי-עמידה בציפיות (של עצמו ושלך). השילוב של עוררות ודריכות תמידית מפני הקטסטרופה שתנחת עליו, יחד עם איזו דאגה עמומה שכל הזמן 'רואים לו' - עלול לגבות מחיר רגשי ולהתיש מהבחינה הפסיכולוגית. להערכתי, עליכם להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים, ולברר שאלה של דיכאון המלווה גם במחשבות בעלות גוון רודפני. אני מקווה שהמרחב הטיפולי הלא-שיפוטי, יוכל להרגיע ולהקל על רמות המצוקה, ולשמש מרחב להתבוננות וקבלה עצמית. בברכת הצלחה, בריאות וחג שמח ליאת