בוקר טוב ליאת

כל חיי אני מתמודד עם נכות פיזית די קשה וחריגה, ועם קושי גדול בדיבור. הייתי ילד בודד מאד. לא היה לי אף חבר או אפילו ידיד. מעולם לא הזמינו אותי למסיבות של ילדים אחרים. את הזמן הפנוי אחרי בית הספר העברתי בקריאת ספרים אובססיבית ובצפייה בטלביזיה. הדבר המדהים הוא, שבכלל לא הרגשתי בזה. לא היה לי מושג שאני בודד עד טירוף. את יודעת מה, אם מישהו היה אומר לי באותה תקופה שאני בודד, כנראה לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. למרות שאוביקטיבית, הייתי לבד לגמרי מבחינה חברתית. איך את מסבירה את זה, שלא הרגשתי אז שאני בודד?. השאלה הזו מציקה לי עד היום. הייתי ילד חכם במיוחד, ובכל זאת לא ראיתי את מה שהיה כל כך גלוי לעין. איך אפשר להבין את זה?.

שלום עמית, בדידות היא חוויה פנימית, שאינה קשורה בהכרח למס' האנשים שסביבך. אדם יכול להיות מוקף בהרבה מאד אנשים, ועדיין לחוש בודד, ומאידך, יכול להיות לבדו, מבלי להרגיש בדידות. החוויה והרגש האנושיים מושפעים לאו דווקא מאירועי המציאות, אלא יותר מהאופן בו אנו מפרשים אותם. ככל הנראה, המציאות של ילדותך נתפסה בעיניך כמספקת באותם ימים, וה'לבדיות' נתפסה כבחירה ולא ככורח. יכול להיות שחוויית הבדידות העכשווית שלך, היא שצובעת בצבעים קודרים גם את ימי ילדותך. מקווה שתוכל להגיע לחוויה חיובית ומספקת יותר גם כיום. בהצלחה ליאת