חוסר אמפטיה ילדה בת שש

שלום לך! ביתי כמעט בת 6 מגלה לעיתים חוסר אמפטיה או לפחות מה שנראה כחוסר אמפטיה. לדוגמא: נפלתי במדרגות ונמרחתי על הרצפה במקום ציבורי היא מייד לקחה כמה צעדים אחורה ופלטה משהוא כמו אוף...איזה בושות...בעוד אנשים רצו לעברי ושאלו אם אני זקוקה לעזרה היא אמרה "רק אל תצלעי לי..." לא ברור מאיפה זה הגיע. התחלתי עבודה חדשה בני המשפחה איחלו לי בהצלחה בבוקר ואילו היא סרבה בכל תוקף לאחל לאמא הצלחה בעבודתה החדשה (שאת מהותה הבינה היטב ואין עבודה זו פוגעת בזמן שלנו יחדיו או בכל דבר אחר והיא יודעת זאת). בשני המקרים היא התנצלה והביעה דאגה לאחר מכן, אבל בלהט הדברים נראתה יותר דואגת לאיך זה נראה ופחות למה אמא מרגישה... באופן כללי היא ילדה מאוד אינטלגנטית ריגשית ויש לה חברים לרוב ומסוגלת להביע את עצמה מצויין. אבל אמא שעושה פדיחות זה כבר יותר מידי...ומה לגבי חשיבות ופרגון להורה שיוצא לעבודה חדשה. והסירוב להגיד בהצלחה למרות שזה חשוב לי מאוד והיא יודעת זאלת? אשמח לשמוע מה דעתך

שלום שירי, היכולת האמפתית, דהיינו היכולת לזהות נכונה רגשות של עצמי ושל האחרים, מתפתחת בהדרגה בשנות הילדות, ומגיעה לבשלות סביב גיל שש. עד אז, ילדים מתקשים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ואין בכך משום זדון או פתולוגיה חברתית. לכן, כאשר את משתטחת במקום ציבורי, המחשבה ה'אוטומטית' שלה תופנה תחילה ל"פאדיחה" שנגרמה לה, ורק אח"כ לכאב שלך. זה טבעי ונורמלי אצל ילדים. באופן דומה, היא מתקשה להבין שמקום עבודה חדש מעורר אצלך התרגשות ואולי גם דאגה, ולפיכך אינה מעריכה כמוך את עניין הפרגון ואיחולי ההצלחה. כדי לפתח ולשכלל את היכולות האמפתיות של בתך, תוכלי לשתף אותה מיוזמתך ברגשותייך, ולבקש ממנה להתחשב בהם (שוב הגבולות!). גם עמדה מתחשבת ומכבדת שלך, כלפיה וכלפי אחרים, תשמש עבורה מודל להתנהגות אמפתית וחברתית תואמת. כרגע, נדמה לי שאת קצת מחמירה איתה, ומצפה ממנה לבגרות ובשלות שלא תמיד נמצאות עדיין אצל ילדים שני שש. שולחת לך מכאן איחולי הצלחה בעבודתך החדשה, ופרגון מלוא הטנא... ליאת