שאלה לגבי ילד בן 8

מתי יודעים מה הגבול הנורמלי ומה לא? יש לי ילד בן 8 ילד טוב חכם מצטיין בבית הספר בכיתת מצויינות חברותי מאוד עם הרבה חברים באמת יש לי נחת. הדבר היחידי שמציק לי הוא שהוא אוהב שהדברים נעשים כמו שהוא רוצה ולכן לעיתים מתרגז, הוא שונא לאחר ברמה שאם הוא יודע שיתכן ויאחר לחוג זה משגע אותו, לעולם לא יגיע לבית ספר באיחור או ללא שיעורים. הוא מאוד נלחץ מהדברים הקטנים האלה. השאלה שלי היא כזו - אני טיפוס כזה שלחוץ ודאגנית יתר על המידה. האם פשוט האופי שלו כמוני?

שלום גלית, אין ספק שילדים לומדים מהוריהם חלק נכבד מדפוסי ההתנהגות שלהם, אך לא תמיד זה ההסבר היחיד. לעיתים, הילדים ה'טובים ומצטיינים' (שרגילים, כמו שאמרת, להביא נחת), מפתחים תלות גדולה באספקה שוטפת של התפעלות ושבחים, ומאמינים בטעות שגם סדק או 'קלקול' קטן, יפגמו באהבת ההורים או בהערכה שהם מקבלים מסביבתם. כהורים טובים, אנחנו ממשיכים להתפעל מהילדים ולהגיד להם כמה הם נהדרים כאשר הם 'מפשלים', ונדמה לי שגם זה עלול להיות בעייתי לפעמים. בעיני, חשוב לנסות *לא* להגיב דווקא במצבי ההצטינות, ולנסות למתן את התרועות בכל פעם שהילד מצליח. את ה'נחת' וההתמוגגות אפשר לשמור למצבים וזמנים אחרים, כלליים יותר, שאינם נקשרים באופן ישיר או מיידי רק להצלחות והישגים. בברכה ליאת