לאבד שליטה...

הי ליאת. אני באה ממשפחה של פתיל קצר. בתור ילדה חוויתי הרבה התפרצויות של אבא שלי..לצערי הרב גם אני נהייתי כזו. יש לי כרגע שני ילדים קטנים, והם מדי פעם רואים את זה, לפעמים זה יוצא עליהם (אני צורחת וכועסת נורא), לפעמים על אבא שלהם, כלומר על בעלי. אני לא גאה בזה, אבל בזמן אמת מתקשה לשלוט בזה, זה כמעט משהו פיזי, אני מתחממת פיסית, ממש, והדופק עולה, אני מרגישה דם בראש בכל הרצינות. כמה שלא אבטיח לעצמי שזה לא יקרה, כשמשהו מקפיץ אותי ואני עייפה, אני מתפרצת וזה כמו התקפת זעם של ילד, זה נמשך כמה דקות ואי אפשר לעצור את זה. השאלה שלי איזה נזק זה עושה לילדים שלי. מה את חושבת? איך אני יכולה למזער נזקים? אולי לדבר איתם על זה? ואיך? למשל, היום צרחתי וקיללתי את בעלי בבוקר, ואחר כך הסברתי לבני הגדול, אפילו שהוא לא ראה את ההתפייסות כי הלך לבית ספר, אמרתי לו שאני ואבא השלמנו וזה לא היה יפה שכעסתי יותר מדי. לי ולבן זוגי יש יחסים אוהבים, עם הומור וחום וחברות, ואנו הרבה שנים ביחד, מסתדרים איש עם חסרונותיו של השני אני מניחה. בעלי לא עם אופי קרבני, הוא איש עם אופי חזק, והילדים שלי כמובן רואים את זה. לא שאני מנסה להקטין את הבעיה, אבל לטפל בה (עם שני פסיכולוגים שונים) הצלחתי רק במידה קטנה מאוד, וכרגע אין לי אפשרות כלכלית לעוד טיפול. אשמח מאוד מאוד אם תנסי להנחות אותי איך אני יכולה להסביר לילדים את ההתפרצויות שלי. לפעמים גם עליהם אני כועסת באופן שלא הולם את הסיטואציה, פשוט קופץ לי פיוז ממשהו שעשו. והרבה פעמים אני אומרת להם: סליחה שכעסתי יותר מדי. מעבר לכל זה אני חושבת שאני אמא טובה, בכל מקרה מאוד מאוד שם בשביל הילדים שלי, חושבת עליהם ואוהבת אותם ונמצאת איתם המון. אודה על עזרה כלשהי בהתמודדות איתם, וכאמור תניחי שעשיתי מה שיכולתי כדי להקטין את התדירות של ההתפרצויות האלה, אבל עייפות ומתחים אחרים בחיים, לא מאפשרים לי להעלים את זה לגמרי. תודה.

שלום שיר, הדברים שלך נוגעים ללב, בהיותם כנים ומנוסחים ברגישות ועם מודעות גדולה. את שואלת לגבי נזקים אפשריים, ונדמה לי שלפחות נזק אחד ברור וגלוי עין, והכוונה שלי היא להעברה הבין-דורית של דפוסי התמודדות ושליטה ברגשות. את קיבלת מאבא, וילדייך ייקבלו ממך. ההתנהגות הרגשית שלנו נקבעת גם ע"י דטרמיננטים מולדים של מזג, אך גם ע"י קודים תרבותיים ומשפחתיים נרכשים. נזקים נוספים קשורים אולי לעובדה שהורה בלתי צפוי עלול לעורר אצל הילדים נטייה לדריכות תמידית, עוררות, וצורך לרצות. נדמה לי שבמקום לבנות מערך אפולוגטי ש"יסביר לילדים את ההתפרצויות שלך", מוטב להשקיע בשיפור יכולות ההתמודדות שלך עם מצוקה וסערה נפשית, וטיפול פסיכולוגי הוא לא הדרך היחידה לעשות זאת. פעילות גופנית, אמנות ויצירה, מדיטציות, יוגה ודמיון מודרך נמצאו יעילים מאד בהפחתת לחצים. אפשר לנסות לספק לילדים הסברים מרגיעים, אך ספק אם הסברים אלה יפתרו כליל את הבעיה. אחדד את כוונתי: ילדים יכולים, למשל, לקבל הסבר מקיף על התופעות האקלימיות הגורמות לברק ולרעם, ועדיין - למרות הידיעה שהם אינם הורגים אותנו - הברק והרעם מעוררים בהם חלחלה ופחד, פעם אחר פעם. לכן, אני מקווה שתמשיכי לפעול לשיכוך העוצמות הרגשיות שלך, תהיה הדרך לשם אשר תהיה, להקפיד על שפה נקייה ככל האפשר (במיוחד כשאת רבה עם אביהם), ולרכוש מיומנויות של וויסות ושליטה עצמית, בטיפול או אימון אישי. בברכה ליאת