שינוי התנהגותי אצל בת שלוש

שלום ליאת, "נפגשנו" פה לאחרונה מספר פעמים (התייעצתי איתך לגבי חרדות של נעמה בתי בת הארבע מ"אנשים שקשה להם ללכת" עקב ביקור בבית אבות- זה חלף עבר לשמחתי, לאחר מכן ייעצתי למישהי לגבי הכנה לניתוח מנסיוננו עם נעמה) ועזרת לי רבות. הפעם אני פונה אליך בנוגע לבתי הצעירה, מעיין בת הכמעט שלוש (בעוד שבועיים תהיה בת שלוש). מעיין בדרך כלל ילדה מאד שמחה, מלאת אנרגיה, משחקת משחקי דמיון מפותחים, מלאת הבעות, דעתנית, עקשנית, לפעמים קצת לא גמישה, ובעיקר מקסימה אמיתית, עם המון חוכמה וכריזמה. נמצאת במסגרת מגיל שנה (אנחנו גרים בקיבוץ) ועד גיל שנה היתה איתי (ועם אחותה נעמה שגדולה ממנה בשנה) בבית. מעולם לא היו קשיי פרידה או הסתגלות למסגרות. לפני כשבועיים מעיין הצטננה, ואני מניחה שההיחלשות הפיזית הובילה לקושי ביכולת הנשיאה והעמידה שלה, ולמעשה היא התחילה להגיב בבכי ובעוצמות גבוהות להמון סיטואציות שלא היתה מגיבה אליהן כך לפני כן. זה קרה גם בבית וגם בגן, רק שבבית קל היה יותר למתן את העניין (בכל זאת, במסגרת הביתית העוטפת יש פחות התמודדויות). היינו בקשר רציף עם הגננת ועם כל הצוות (מסגרת של עשרים וארבעה ילדים עם גננת ושתי מטפלות) ובאמצעות הרבה תיווך, הכנה לפני מעברים, והמון חיזוקים, היו לה כמה ימים טובים בשבוע שעבר. סוף השבוע עבר נפלא בבית, אך הורגשה מעט "רגישות יתר". אתמול הלכה לגן ואמרו לי שהיה לה יום מאד מאד קשה. בכתה והתפרקה מכל דבר (דוגמאות: ילד עמד לידה, המטפלת דיברה אל ילד אחר קצת חזק וזה "העליב" אותה לדבריה). היא גם ממש לא רצתה לאכול כל היום. בנוסף, היא הגיעה לבקש חיבוקים כל הזמן מאחת המטפלות וקיבלה אותם בשפע. הגעתי לקחת אותה מוקדם מהרגיל, מיד אחרי שהתעוררה משנת הצהריים. בבית אכלה היטב ונראתה שמחה. סיפרו לי בגן שהיא אמרה שהיא לא אוכלת כי "אמא כל הזמן צעקה עלי" (בארוחת הערב בערב הקודם הגברת החליטה שהיא יושבת על השולחן ולא על הכסא, וכמובן שלא צעקתי אך הייתי החלטית ולקחתי את הצלחת עד שבסוף ישבה על הכסא. זה נחווה אצלה כצעקה. בעלי הוציא אותה מהאמבטיה למרות שרצתה להישאר עוד ועוד והיא אמרה לי "אבא הרביץ לי"). אתמול, אחרי אחה"צ נעים וטוב, השכבתי אותה במיטה ולפתע פרצה בבכי שלא רוצה ללכת לגן כי היא מפחדת מאחת המטפלות שצועקת עליה אם היא לא אוכלת. אמרתי לה שהיא לא כועסת עליה אם היא לא אוכלת אלא היא דואגת לה ושומרת עליה ולא רוצה שתהיה רעבה. התקשרתי למטפלת שאמרה שכמובן לא הכריחה לאכול, רק ניסתה קצת לשכנע כי היא לא אכלה כל היום. אמרתי לה שלדעתי לא תגיד לה כלום, כי נראה לי שזה עלול להפוך להיות עבורה כלי לתשומת לב ולמאבקי כוח.... הצד הפולני שבי הזדעק וממש קשה לי לחשוב שהיא לא אוכלת, אבל אני באמת חוששת שזה יהפוך להיות כלי, כי היא אמרה אתמול "אני לא רוצה לאכול שם, רק בבית!"- ויש סיכוי שהיא הרגישה שזה מלחיץ אותי... בנוסף, בהתחלה קצת תמהתי שלאהתקשרו אלי במצב כזה, הרי הייתי באה לקחת אותה הביתה.... אבל אז היא זרקה בבית משהו כמו "אני בכיתי כי רציתי שתקחי אותי" ואני חוששת שהיא עלולה ללמוד שבאמצעות הבכי שם היא יכולה להשיג הליכה הביתה. אין ספק שהמצוקה שלה אמיתית, ועובדה שעד היום לא בכתה כך בגן ואכלה רגיל.... אני ממש נקרעת, בכיתי בלילה מתחושה של חוסר אונים. המתוקה הזו במצוקה, אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור (סדר יום מאד מובנה בבית שלנו, חופש בחירה בתוך גבולות, קשר הדוק עם הצוות, זמן איכות של אחד על אחד כמה שאפשר) וכבר שבועיים שזה המצב.... אני לא יודעת מה גורם לכך ואיך אני יכולה לעזור לה.... עד לפני שבועיים לא היה זכר לדברים האלה, ואני לא מצליחה למצוא משהו חיצוני שהשתנה ויכול היה להוות טריגר... (לא היה שינוי בבית מבחינת המערך המשפחתי או סדר היום וכו, גם בגן לא). אשמח מאד מאד אם תוכלי לנסות להציע לי איך לגשש..... נעמה, שהתייעצתי איתך לגביה בקשר לחרדות שהיו אחרי בית האבות, מאד ברורה וגלויה וקל לראות מתי קשה לה ולמה, ולכן קל יותר לעזור. מעייני היא ילדה שנראית כלפי חוץ מאד חזקה ו"חבר'מנית", אבל אז פתאום משהו גורם לה להתפרק וקשה לשים את האצבע ולכן גם קשה לי לעזור. כאילו אני לא מצליחה לקרוא נכון את מה שעובר עליה... תודה רבה וסליחה על האורך. אגב, בדקתי עכשיו בגן, היא לא אכלה ארוחת בוקר, אבל גם לא בכתה. אני מקווה שבצהריים היא תישבר ותאכל ושלא יתקבע פה איזה דפוס לא בריא

שלום הגר, למרות התיאור המפורט שלך, קשה לשים את האצבע ולתת כאן איזו אבחנה או הבנה מעמיקה הנוגעת למה שעובר על בתך. יתכן שזה 'שאריות' מימי המחלה שלה, בהם קיבלה יחס מיוחד, ויתכן שמדובר במשהו 'כרוני' יותר, כמו למשל הקושי להתמודד עם מצבי קונפליקט (יש ילדים שחוששים מאד ממצבים בהם המבוגר כועס, והם עלולים לפתח נטייה לרצות או נטייה קורבנית, כדי לגייס מהסביבה סלחנות וסובלנות). כרגע, הייתי מציעה להניח לנושא האוכל (רוב הילדים יכולים לשרוד בלי שום בעיה כמה שעות בלי אוכל, ולא נגרם להם בשל כך נזק ממשי). נסי לעקוב ולבחון האם יש שינויים התנהגותיים נוספים, או שה'משבר' מתמתן ונעלם. אם הנסיגה ההתנהגותית נמשכת, שווה להתייעץ שוב. אני ערה לכך שאת נשארת במידה רבה בערפל, אבל לעיתים קרובות ילדינו (ממש כמונו) עוברים תקופות לא פשוטות, שלא תמיד ברור לנו מה מקורן, ואשר חולפות כמו שבאו בלי להותיר זכר. בואי נקווה שמדובר במשהו כזה, שבהיעדר 'רווחים משניים' ייעלם מעצמו. בהצלחה ליאת

תודה רבה, ליאת. הגננת עשתה שינוי בשולחנות האוכל ועכשיו מעיין יושבת לידה. העניינים נרגעו, היא חזרה לאכול בגן, התפרצויות הבכי התמתנו, ונראה שאנו חוזרים לשגרה :-)