ביתי בת הארבע

היי ליאת. מה שלומך? אני פונה אליך שוב בנוגע לילדיי.. ביתי הקטנה בת 4 וכמה חודשים. מקנאה נורא שהיא הבת הקטנה וכל הזמן שואלת מתי היא תיהיה יותר גדולה מביתי האמצעית, אחותה. היא שואלת מדוע היא נולדה אחרונה ולמה לא רצינו שהיא תיוולד לפני הילדים הגדולים. שאלות קשות. גם אם אני עונה לה שהיא נולדה בדיוק איפה שרצינו ושכל אחד בא בדיוק איפה שנכון. זה לא עוזר. העניין הוא גם באוכל, היא רוצה כמויות גדולות של אוכל, יותר מאחיה , גם אם רוב הצלחת נשארת מלאה. אותו הדבר עם השינה, השמיכה חייבת להיות מתוחה , גדולה, עד הצדדים. כל סרוב או הסבר לא מקובל עליה, גורר אחריו בכי של שעות. היא לא מתעייפת ושום דבר לא מרצה אותה. לפעמים תוך כדי בכי אני מציעה חיבוק, יש והיא מקבלת זאת ויש ולא. ואם אני מכניסה אותה לחדר כי היא היכאת את אחיה (היא מכה כשמשהו לא מוצא חן בעיניה), היא לא יוצאת ונשארת שם שעות, גם לאחר שאמרתי לה לצאת. היא רוצה לצאת ראשונה מהרכב, ולעלות עליו ראשונה, להגיע ראשונה למעלית,לעלות ראשונה במדרגות.. והכל הופך לפחות ספונטאני כי צריך לדאוג שהיא תספיק ראשונה. אחותה האמצאית ממורמרת עליה, ובצדק. אנו נוטים יותר לוותר לטובת הקטנה, שכן היא יכולה לבכות שעות כשהיא לא מסופקת. אבל אי אפשר להמשיך ככה..איך אני יכולה לווסת את הקנאה שלה, לתת לה להרגיש שהמקום שלה כילדה אחרונה הוא טוב. ובכלל לשפר את היכולת שלה לקבל מאיתנו את הדברים בלי שזה יגרור לבכי של שעות, סרוב לכל דבר אחר מלבד ריצוי הרצון המלא שלה? תודה מראש ליאת שבוע נעים ניבה

היי ניבה, נעים לפגוש אותך שוב :-)) יש תיאוריות פסיכואנליטיות המדגישות את הקנאה המולדת, כמרכיב אישיותי דומיננטי, המכתיב במידה רבה את אופי יחסי הגומלין של האדם עם סביבתו. אני נוטה להאמין שקיים גם מרכיב סביבתי חזק, דהיינו - שהקנאה מתפתחת או מועצמת גם בתגובה לנסיבות משפחתיות אלה ואחרות. אם תקראי שוב את התיאור שלך, תוכלי לראות בוודאי כמה רווחים נצברים לזכותה של בתך הקטנה הודות להתקפי הזעם שלה, ועד כמה סדר היום המשפחתי מושפע ממנו. לתפיסתי, "בכי של שעות" אינו קיר בלתי עביר, וכניעה לגחמות או התקפי זעם רק כדי לא להתמודד עם בכי ממושך היא פתח לצרות. נדמה לי שהמטרה אינה לשכנע אותה שלהיות 'הקטנה' זה טוב (כי לא בטוח שזה תמיד נכון, וזה בטוח לא קרוב לחוויה הסובייקטיבית שלה), אלא ללמד אותה לחיות עם המציאות ולהתמודד גם עם החלקים הפחות נעימים שלה. במציאות אנחנו לא תמיד מגיעים ראשונים, ובמציאות יש גדולים וחזקים מאיתנו, במציאות השמיכה לא תמיד מתוחה, ובמציאות בוודאי שלא מכים ילדים אחרים. ברגע שאתם משנים למענה את המציאות אתם אינכם מעודדים הסתגלות טובה, ודוחים את האכזבה הבלתי נמנעת שתגיע בהכרח כשתצא אל מחוץ לבית. השתדלי להיבהל פחות מהבכי ולהתרשם פחות מן הזעם, ובמקביל המשיכי להעניק אהבה וחמימות מבלי להיכנע לגחמות. אם את מרגישה שאת מתקשה לעמוד בזה לבדך, פני להדרכת הורים קצרה שתסייע גם בהפחתת האשמה והחרדה. בהצלחה ליאת

תודה, תודה, ליאת. כרגיל , את אוספת לי את הדברים ועושה בהם פאזל מובן והגיוני...חיזקת אותי לא לוותר לה (לא שזה תמיד כך, )אבל את יודעת, ילדה שלישית, כבר אין לנו 'כוח' כמו עם הגדולים. היא 'מרויחה' מזה לטוב ולרע... אני חשבתי אולי שבגלל שבגן יש כל כך הרבה מתחרים, ואין לה מקום כמו בבית, אז לתת לה את אותו המקום, בכדי שלא תשאר חסרה/ מתוסכלת משני הצדדים...זאת אומרת שכשקורה משהו, אני תממיד מנסה לחשוב על התמונה הכללית 'היא רק הגיעה מהגן, היא רוצה תשומת לב, היא בודקת את המקום שלה וכו'..' תודה רבה אם תוכלי להתייחס שוב כתגובה אבל בכל מקרה חזקת אותי תודה ניבה