המלצה דחופה לסוג טיפול

שלום ליאת, הבעיה שלי היא מורכבת ואני מקווה שאוכל לכוון אותך לראות את התמונה כמו שהיא. אני אם ל-2 בנים מקסימים. הבכור בן 7 וחצי והצעיר בן 4. הבכור ילד חכם ומקסים, רגיש ומצליח מאוד בלימודיו . בבי"ס אין בעייה מיוחדת . אולם בבית המצב שונה לחלוטין. מרבה לכעוס/להתווכח/למרוד/לעשות דווקא/להציק לאחיו הקטן (שאינו חף מקשיים כפי שתראי בהמשך). אם אבא שלו מצדיק את אח שלו, הוא מאוד מאוד כועס ומתפרץ/ מרבה לקנא ולהגיד שרק אל הקטן אבא מתייחס . אגב אני חושדת שלילד יש היפראקטיביות - מאוד תזזיתי ולרוב לא מסוגל להעסיק את עצמו. ולעיתים יש לו טיקים בעיקר באזור הפנים. משום שהבעייה לא מפריעה בבית הספר אני לא מעוניינת לאבחן אותו כרגע, אולם כן לטפל בו במישור הריגשי. הילד הצעיר עוד חודש בן 4.ילד מקסים ושובה לב, ילד עם מובנות דיבור נמוכה (ככל הנראה דיספרקציה וורבלית) מטופל אצל קלינאית פרטית. עבר אבחון נמצא בנורמה מבחינה קוגנטיבית. באבחון צוין גם קשב קצר לכפי גילו. מבחינה רגשית בגן (פרטי) לא רואים בעייה מיוחדת ובבית לעיתים לעיתים מתוסכל שלא מצליח להביע את עצמו (אם כי אנחנו מנסים להיות מאוד מאוד סבלניים אליו) מתעקש על כל מיני דברים. רוב הבעיות מתחילות במריבות בין הילדים (מסוגלים להגיע למצב של התגוששות גופנית, אך לא ברמה של מכות חזקות) . אם אנחנו נמצאים עם כל ילד בנפרד הכל וורוד !!!! ברגע ששניהם יחד , אחד עם הקושי לדבר והשני עם ההצקות וההתפרצויות המצב מאוד מתוח. הרבה פעמים זה נגמר בבכי של אחד מהילדים או אפילו בפציעה קלה כתוצאה ממרדף אחד אחרי השני/נפילה/השתוללות/דחיפה וכו אני בגישה סבלנית ומכילה יותר(לא תמיד זה הולך,גם אני בן אדם..). מנסה להכיל את הקשיים שלהם ויחד עם זאת לתמרן בין הכלת הקשיים להצבת הגבולות. לא מאמינה בצעקות או אגרסיביות אני קוראת המון מנסה להשתמש בכלים שאני לומדת . בעלי הרבה פחות סבלני (בעיקר בסופי שבוע שנמצא איתם הרבה) והכי פחות סבלני למריבות ביניהם. נוטה להאשים את הגדול/לכעוס עליו/לצעוק עליו והגדול מאוד מתוסכל מכך ומגיב בבכי בכעס ובהתפרצויות. נראה שבעלי לא מצליח להבין את הקושי של הגדול כי הוא פחות בולט לעיין מאשר של הקטן. אבל אני יודעת שהוא לא בהכרח יותר קל. הוא מסוגל לצעוק על הילד ולהיות אליו אגרסיבי (להחזיק אותו בכוח) בנסיון להפריד בין הילדים. ואני מאוד לא אוהבת את הגישה הזו ולא מסוגלת להבליג על זה . הוא רואה שהגישה שלו ממש לא עוזרת וממשיך בשלו ואני משתגעת מזה. כשמנסים לתקשר ולדבר בינינו, וכשהאוירה רגועה (כשהילדים ישנים בד"כ) בעלי מסכים איתי ברוב הדברים אך בשעת מעשה חוזר לסורו, לא מתאפק ומסוגל להגיד לי שהילד מתנהג ככה כי הכל באשמתי , כי אני מפנקת אותו יותר מידי, או שהוא מקבל כל מה שהוא רוצה וכ"ו.... כמובן שזה משפיע על היחסים בינינו. אני רק רוצה לציין שבעלי לא אדם אלים בבסיסו, כלומר זה לא שהוא נוטה לתוקפנות או מצבי רוח סתם כך. זה קורה רק כשהילד מביא אותו לקצה גבול הסבלנות שלו, הבעיה שזה קורה יותר מידי פעמים. אני ממש מצטערת שכתבתי מגילה אולם רציתי לפרוש כמה שאפשר. לפי מה שפירטתי אשמח אם תכווני אותי מה כרגע הכי דחוף לנו: 1. הדרכת הורים? 2. טיפול רגשי לכל אחד מהילדים? 3. טיפול משפחתי? אני ממש מבולבלת ולא יודעת במה להתחיל וגם מאוד מאוד מעוניינת שהבחירה תעשה כמו שצריך על מנת להגביר את סיכויי ההצלחה. המון המון תודה.

אך חשובה, לצערי הרב אימי נפטרה לפני כחצי שנה. זה השפיע על כל המשפחה. אני והילדים היינו מאוד קשורים אליה, בעיקר הבכור (נכד ראשון). הוא היה מקבל ממנה אהבה ללא תנאי. ההתפרצויות שלו וההתנהגות שלו התחילו עוד לפני שנפטרה, אך נראה לי שישנה החמרה. מה גם שהוא נראה קצת סגור בנושא זה של האובדן.

שלום רינת, למיטב התרשמותי, לא מדובר ב'פתולוגיה' משפחתית רצינית, ולבד מהקשיים של הבן הצעיר שמטופלים, יש סיכוי טוב שתצליחו להרוויח מהדרכת הורים טובה, שיכולה להביא לתוצאות משמעותיות בזמן קצר יחסית. אין לי ספק שכולכם ביחד וכל אחד לחוד יכולים להרוויח גם מטיפול, אך כאן כבר נכנסים שיקולים נוספים של משאבי זמן וכסף. לפיכך, הצעתי היא להתחיל בהדרכת הורים, ולשקול בהמשך עפ"י הצורך. בהצלחה, ליאת