גישה שלילית של מורה מקצועית

אשמח לקבל את עזרתך ולו אם תוכלי אפילו להפנותי לפורום המתאים. בכיתתי אני מחנכת של תלמידי י. יש מורה מקצועית אשר מביעה כל הזמן גישה שלילית כלפי תלמידיי בכיתה. לא מוכנה לקבל את העובדה שיש להעביר את רובם בציון עובר בבגרות . מתוך 25 ילדים היא טוענת ש 10 ילדים לא בגרותיים. יצויין כי מלכתחילה כיתה זו היא במגמה בגרותית. ברור לי שיש להם יכולות נמוכות אך עם רצון התמדה אהבה ואמונה אפשר להוביל להצלחה. מה גם שיש שתי סטודנטיות שמלוות את הכיתה. תלמידיי לא סובלים אותה, הם טוענים שהיא כל הזמן צועקת נוזפת בהם ללא הרף ולעיתים רחוקות גם משפילה אותם. הם טוענים שהיא איננה מוכנה לקבל דיעה אחרת המנוגדת לדעתה, ואם משהוא מעיז לפצות פה בעיניין יש התנגחויות קשות מאוד בשיעורים. אותה מורה גם באופייה כזאת. כלפי מורים מקצועיים אחרים או אנשים אחרים היא מאוד לא נעימה, תמיד מגיעה בפנים זועפות, צועקת ללא הרף בחדר מורים ובאופן קבוע משליטה את דעתה בכיתה. מה לעשות איתה? ברור לי שלא אוכל לשנות את אופייה או התנהגותה ואני גם מאוד חוששת להתעמת איתה וכך גם יתר המורים, ובהקשר זה גם היועצת משתדלת לא להתעמת איתה ונוטה להסכים איתה אך הזבר חורה לי כי זה בא על חשבון הילדים. מבחינתה היא רוצה צייתנות עיוורת ללא עוררין. מה עושים? גם בהנהלה כמעט ולא מתעמתים איתה

שלום למחנכת, אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי במגעים שלי עם מערכת החינוך, הוא, שעבודתם של המורים היא אחת המלאכות המייגעות וכפויות הטובה, בעיקר על רקע חוסר ההערכה הקיים כלפיה בציבור. אני עושה מאמץ אמיתי להימנע מלשפוט מורים ומורות, הנאלצים להתמודד עם מערכת לחצים עצומה, המופעלת עליהם מתלמידים, הורים, מנהלים, מפקחים, רכזי שכבה, קולגות, וכמובן הלחץ מתוצרת עצמית, הגורם לספקות עצמיים, לתחושות אשמה, בושה, וחוסר אונים. בני המזל הם דווקא המורים המצליחים לראות את עבודתם כסוג של שליחות, ולהתמסר ללקוחותיהם מתוך שלמות ואהבה. יכול להיות שהמורה שאת מתארת היא מורה שחוקה וסובלת, שאינה מצליחה 'להתרומם' מעבר למרמור והכעס של היומיום. כמו שאת כבר יודעת, קשה מאד (כמעט בלתי אפשרי) להשפיע ברמה המיידית על איכות כוח האדם בביה"ס, לפחות לא בדרג של המורה הפשוט. מורים לא מקצועיים (או מזיקים) מאותרים בסופו של דבר ע"י מערך הפיקוח, ומועברים מתפקידם. עד שזה קורה, אין ברירה אלא לפעול בדרך של עשייה, כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו. אני מציעה שבמקום לכעוס על עמיתתך, נסי להציע לה עזרה ותמיכה, ולעמוד לצידה בהתמודדות מול התלמידים. תוכלי לשוב ולהדגיש באזניה עד כמה חשוב לך לדחוף אותם להישגים, ולהציע דרכים אפשריות להתגייס למאמץ, מצידך ומצידה. נדמה לי שדרך של שיתוף פעולה והערכה הדדית לעולם עדיפה על פני שיפוטיות וביקורת. אפשר לנסות להתעניין במה שעובר עליה, להציע עזרה, לברר מה קורה לה בבית, ולאותת לה שאת חשה במצוקה שלה מבלי להישמע נוזפת או ביקורתית. אם זו לא אופציה, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך (מניסיוני!) היא לוותר על הפנטזיה "להציל את כולם", ולהתמקד במי ובמה שאפשר. עצוב, אבל פרקטי... שולחת לך כוח לצלוח בשלום את החודש החם והמעייף האחרון עד לחופשה הגדולה, וברכת הצלחה לכל תלמידייך. ליאת