אח עם ADHD

ליאת שלום, בערך בתחילת השנה אחי (בן 12) אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז מסוג ADHD. הוא ילד ממש חכם ואפילו נמצא בתוכנית של המחוננים של משרד החינוך אבל בבי"ס היה לו מאוד קשה לשבת והוא תמיד היה חוזר הביתה בלי שהיה עושה כלום כל היום וגם בבית תמיד היו ריבים איתו על שיעורים וכאלה. העניין הוא שההורים שלי (בעיקר אמא) התרשמו מאיזה טיפול בשם טומטיס והם שלחו אותו לשם ואני מאוד סקפטית בקשר לזה. לפי מה שאני הבנתי זה מתמקד בעיקר בפן של ההקשבה ולגמרי מתעלם בכל הצדדים הרגשיים של ההפרעה. ההורים שלי לגמרי פוסלים אפשרות של יעוץ נוירולוגי או פסיכיאטרי (הם לא רוצים שהוא יתחיל לקחת כדורים) אבל אפילו רק כדי לקבל עוד דעה. אני ממש מפחדת שנגרם לא נזק ושהוא בעצם נשאר בלי טיפול מתאים. אמנם בבי"ס טוענים שחל שיפור בעקבות תוכנית התנהגותית שהתחילו איתו אבל שנה הבאה הוא מתחיל חטיבה ושם יהיה לו הרבה יותר קשה. בנוסף, בבית כל הזמן הוא חוטף צעקות על זה שהוא לא מסוגל לעמוד או לשבת בשקט, על זה שהוא כל הזמן רץ ממקום למקום ולא מסוגל לשבת בשקט ועל זה שהוא כל הזמן עושה רעש. זה כאילו מבחינת ההורים שלי ההפרעה זה משהוא שקשור לבי"ס והם לא מבינים שגם חלק מההנהגות בבית נובעת מזה. דבר זה יוצר הרבה תסכול וכעס אצל שני הצדדים וקשה לי לעמוד מהצד בלי להתערב. מכל המגילה הזאת עולות 2 שאלות: 1. האם את יודעת או שמעת משהוא על השיטה הזאת טומאטיס? האם יכול להיות שיש בזה משהוא או שהיא סתם שיטה שטרלטנית? 2. האם יש דרך שבה אני יכולה לעזור להורים שלי לקבל את אח שלי כמו שהוא ולא לנסות לשנות אותו כל הזמן? (קניתי את הספר האיידיאיצדי שלי וקראתי אותו יחד אם אחי מה שהיה ממש מדהים וגם אמא שלי קראה והקשיבה אבל כנראה שזה לא ממש נספג. הספר אגב מאוד מומלץ.) אני מתנצלת על האורך זה חשוב לי, מ'.

שלום מ', ההתמודדות עם ה-ADHD בהחלט מאתגרת, הן את הילד עצמו והן את משפחתו. להפרעה זו יש, אכן, השלכות על היבטים רבים של החוויה, ולא רק על התפקוד האקדמי. כמו שאת רואה בעצמך, גם למשפחות נאורות, פתוחות ומשתדלות, קשה לפעמים להשלים עם נוכחותה של ההפרעה בבית, ויש באמת נטייה לכעוס על הילד או לייחס לו תכונות שליליות כמו עצלנות, תוקפנות וזדון. היכולת לקבל את הילד כמות שהוא, לסלוח על התנהגויות אימפולסיביות וקיצוניות, נבנית גם היא בהדרגה, ומושגת לעיתים קרובות "בצעדי טנגו" (שני צעדים קדימה, אחד אחורה). נדמה לי שכדאי לאמץ גישה סבלנית וסלחנית גם כלפי ההורים, אשר לא פעם נדרשים לעצבי ברזל וסבלנות אין קץ. נסי להיות פחו שיפוטית כלפיהם, ולהבין שגם רצון טוב עלול להיסדק במהלך המאבק הממושך בתסמיני ה-ADHD. אשר לשיטת טומאטיס, אני יודעת שמדובר בגישה ייחודית, המוכרת כבר שנים רבות, שפותחה בצרפת ע"י רופא אוזניים. חסידי השיטה טוענים שהיא מחוללת נפלאות, וככל הידוע לי לא מדובר בשרלטנות. עם זאת, ברמה האישית, לא נתקלתי בילדים שטופלו בשיטה זו, ולכן קשה לי לחוות דעה בנושא. אני מצטרפת להמלצה על הספר "האיידיאייצ'די שלי", ומציעה לכל הורה לילד כזה לקרוא בו יותר מקריאה אחת. לדעתי, בכל קריאה נוספת מתחדדת עוד הבנה, ומתאפשרת התמקדות בתחום תפקוד נוסף עליו אפשר לעבוד. בברכה ליאת

הלוואי שיכולתי לאמץ את הסבלנות והחוסר שיפוטיות שאת מציעה אבל זה לא אפשרי. (כנראה יש עוד כל מיני משקעים באמצע). אני פשוט מרגישה שלפעמים הגבולות מטשטשים אצלי (ואצלו) בין להיות אחות ללהיות סוג של הורה. ואני יודעת שהוא צריך אותי דווקא בתור אחות, כדי להיות שם כשהוא צריך, בשביל לפנק, לבלות, סתם לעשות שטויות אבל גם לנסות להיות ברגעים יותר קשים (למרות שהוא לא ממש נותן). מצד שני יש הרבה רגעים שבלי לשים לב אני מנסה להיות הורה בשבילו ואולי למידי זה משיג תוצאות אבל אני יודעת שלטווח הארוך זה פוגע. זה מבלבל אותי וזה בטוח מבלבל אותו. אבל איך אני יכולה להצליח לשבת בשקט ברגעים שאני נדחפת מבפנים לפועל כ"הורה"? (רק לציין שלפעמים אמא שלי בעצמה שולחת אותי לנסות להוציא מאח שלי מידע כי היא יודעת שאיתי הוא יותר מדבר. אני שונאת את זה כי אני מרגישה רמאית אבל אני מרגישה רע לסרב לה אז אני משתפת עם זה פעולה.) ושאלה נוספת- הוא ילד ממש ממש סגור וזה ממש כואב לי לראות אותו מתייסר על דברים בתוך עצמו בלי לשתף אף אחד. שאנחנו מנסים לדבר איתו או לראות מה אפשר לעשות אז הוא מראש מניח שאף אחד לא יכול לעזור. מצד אחד אני רוצה לכבד את הבקשה שלו ולהניח לו להתמודד עם הדברים בעצמו אבל מצד שני קשה לי לשבת בשקט בצד ולראות אותו סובל לבד כשלרוב יש פיתרון לדברים. ללחוץ? להרפות? אני מצטערת על כל השאלות והאורך. אין לך מושג כמה שהוא חשוב לי. מ'.