חילוקי דעות בן בני זוג בהתמודדות במריבה בין אחים

יש לי ילד בן 9 ילדה בת 6 ותינוק בן 10 חודשים. אחת ליום אחה"צ ברגעי שיעמום שני הגדולים מתחילים לריב. הם יכולים להסתדר ולשחק הכי מדהים בעולם ולעיתים לריב עד כדי אלימות אחד כלפי השני. לאחר המריבה הם יכולים לשוב ולשחק כאילו כלום לא קרה. בעניין זה לבעלי ולי יש חילוקי דעות, אני בגישה שלא חייב להתערב, אפילו להתעלם כי הרי בסוף הם פותרים את הבעיה לבד ואז הוא מבקר אותי שאני מתעלמת ולא מתמודדת. הוא בגישה של להפריד בינהם להתערב ולדבר איתם. לפעמים הוא יכול לכעוס על אחד מהם שנפגע רץ לחדר בוכה (בד"כ הגדול) ואז רגשי האשם של בעלי צפים והוא מגיע אליו לחדר לניחום ולשיחות שבעיניי שוב זה לא נכון אם כעסת אז אין מה לבוא ולהתנצל בפני הילד על כך. אני לא יודעת אם אני פועלת נכון או הוא אשמח לעצתך.

שלום נטע, מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית ייחודית ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורים ובמעורבותם. לטעמי, הדרך הטובה ביותר היא אכן התעלמות. בהתעלמות יש מסר חשוב ("אני סומכת עליכם שתסתדרו, ויודעת שגם תעשו זאת"). מסר כזה מעודד ילדים להתמודד עם קונפליקט, ולמצוא את הפתרונות בכוחות עצמם. ובכל זאת, אני מבינה ומסכימה עם הרצון של בעלך להוקיע ולפתור את גילויי האלימות בין הילדים, אך השאלה הגדולה היא האם השיטה שלו אכן עובדת. מסתבר, שכמה שלא נתאמץ, אין לנו *באמת* את היכולת לשמש שופטים, אנחנו לא באמת יודעים מי התחיל, מי ה'טוב' ומי ה'רע' בסיפור הזה, גם אם אנו משוכנעים שכן. לכן, אם הוא מרגיש חובה להגיב, חשוב לעשות זאת באופן עקבי ונחוש, תוך מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. אפשר להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולך עכשיו לחדר שלי לנוח, עד שיירגע פה"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי כבר לצאת. ננסה שוב מחר"). עליכם להיות מוכנים לאפשרות של הגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אתכם (או את בעלך) לעמדת השופט. כאן רצוי להגיב בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), ולהשתדל לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לכם. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. התנהגותו של בעלך מדגימה היטב את הרווח מן ה'ברית' המשונה אותה הזכרתי בראשית דברי: הבן המוכה קיבל אהדה, הגנה ותמיכה מאבא, והבן המכה, גם אם ננזף ונשלח לחדרו, נהנה מרגשות האשמה והניסיונות לפצות אותו על כך. טקטיקה זו, למעשה, משיגה את ההפך מהמצופה, ולכן אני ממליצה לעשות ניסוי בכיוון עליו המלצתי. מאחלת לכם שיתוף פעולה וסיוע הדדי, במטרה להחזיר את השקט... בהצלחה ליאת