התייעצות לגבי התנהגות של בן 8

ליאת שלום, יש לי שאלה לגבי אחיין שלי... לאחותי יש שני בנים בני 10 ו-8 וילדה בת שנתיים. שלושתם ילדים מקסימים ואינטיליגנטים, גם אם קצת פרועים (במיוחד הבנים). בשנים האחרונות (ההורים חושבים שזה בעיקר מאז שהקטנה נולדה, לדעתי היו בעיות גם לפני, אך במידה פחותה בהרבה), אנו נתקלים ביותר ויותר מקרים של התפרצויות זעם של האח האמצעי- דווקא כאשר הוא מאד נהנה, אחיו הגדול (בעיקר) או מישהו אחר במשפחה (גם קורה לפעמים) אומר או עושה משהו קטן שמרגיז אותו, והוא נכנס להתקף של הרס, שיכול להימשך גם חצי שעה. במהלך התקף כזה, הילד שובר, בועט ומכה בכל דבר, מסוגל לתקוף אחרים בצורה מסוכנת לו ולהם, עם מבט מאד קשה בעיניים, ולא מגיב (כאילו לא שומע) למה שההורים או כל אחד אחר מדברים אליו. שום דבר לא עוזר. גם יש לו כוח גופני מפתיע, מה שלא מאפשר לרסן אותו פיסית. מעבר להתקפים האלו, מדובר בילד מקסים, רגיש, חייכן, סבלני ומאד חכם, שרב עם אחיו ואחותו כמו כל ילד אמצעי בגיל הזה, אבל גם אוהב ומשחק איתם באותה מידה. יש לציין, כי הילד הוא גם מאד מופנם (הוא לא מספר כמעט כלום בבית), אבל גם אני הייתי כזו, אז אני חושבת שזה זרז, אך לא גורם להתנהגות. לדברי אמו, התפרצויות הזעם האלה מתרחשות רק בבית, ובביה"ס אומרים שהוא מקסים. הם רשמו אותו לחוג קראטה כדי שידע לתעל את האנרגיות שלו לכיוון אחר, אבל זה לא עוזר בשום דרך. מדובר על הורים צעירים יחסית, שעובדים עד שעות הערב לעתים קרובות, והילדים עם מטפלת או סבתא אחה"צ. ההורים יודעים שמדובר במצב לא תקין, אבל לא יודעים ממש מה לעשות, ודי עייפים מכל העניין. השאלה שלי- לאור העובדה שההתקפים הם רק בבית, האם יתכן שמדובר בבעיה של חינוך או ויסות התנהגות? למי אפשר לפנות בעניין? חשבתי על היועצת החינוכית בבית הספר, השאלה אם היא הכתובת הנכונה ואם היא באמת תדע להפנות למי שצריך, ולא רק להציע מאבחנים וטיפולים תרופתיים (שאני נגד זה). אני מאד אודה לדעתך המנוסה בעניין. שרה

שלום שרה, העובדה שהתקפי הזעם מופיעים בעיקר בבית אינה מעידה בהכרח על כשל חינוכי-הורי. קשה (ולא מקצועי) לנסות ולאבחן מרחוק מה הבעיה, אך יכולים להיות הסברים שונים לתופעה שאת מתארת. יהיו הסיבות אשר יהיו, חשוב מאד לטפל בביטויי התוקפנות הללו לפני שתתרחש פגיעה ממשית בדימוי של הילד בעיני הסביבה ובעיני עצמו. מצב בו הילד חווה את עצמו כהרסני לסביבתו ולאהוביו הוא מאד לא רצוי, ועלול לעורר הרבה חרדה. יועצת ביה"ס יכולה בהחלט להיות כתובת, שכן היא מכירה את ההיצע הטיפולי בסביבתכם. טיפול תרופתי ממילא לא יתכן ללא אבחון מקצועי ומיומן, ומעניין לשמוע מדוע את כה מתנגדת לו. אחרי הכל, האבחון כשלעצמו אינו מוליד את הבעיה או מחריף אותה, אלא רק קורא לה בשם או ממשיג אותה במונחים תיאורטיים. אם אתם חוששים לעורר "דובים ישנים" במסגרת ביה"ס, תוכלו, כמובן, לפנות לפסיכולוג ילדים דרך קופ"ח או באופן פרטי, ולהתייעץ איתו על דרך ההתערבות המתאימה. בהצלחה וחג שמח ליאת