התלבטות חדשה...

היי ליאת,זו אני שוב אני מתלבטת במשהו שקשור לבתי בת ה 4.3 בגן . נכנסה זו השנה הראשונה לגן עיריה, שם היא מתנהגת מאוד יפה, ממושמעת. בבית אם את זוכרת, היו תקופות שהיתה סוערת, מרביצה וזה לאחר הולדת אחותה. עם זאת בחודשים האחרונים שיפור משמעותי באמצעות מסר חד משמעי של הרחקה בזמנים של התנהגות כזו והיום כמעט לחלוטין הדבר נעלם. עם זאת, היא סיפרה על פעמיים שלוש בהם ילדה בגן (שאציין שיש לה תגובות אלימות עם כמה ילדים), מרביצה לה. פעם אחת לפני מס' חודשים הגננת עדכנה אותי בעצמה שאותה ילדה נשכה את בתי בחזה, כשהסתכלתי (נבהלתי אך כיון שזה היה לידה נשארתי קרת רוח ושאלתי מה שלומה וככה ) שאלתי את הגננת פרטים על מה שקרה והיא אמרה שהם שמו את אותה ילדה להרגע בצד, ואת בתי שמו להיות ליד הגננת מעט להרגע גם כי בכתה וכן שמו לה קרח. לפני כשבועיים בתי אמרה לי שאותה ילדה נשכה אותה ביד והראתה לי סימן קטן בכף ידה. בבוקר שאלתי את הגננת בצד מה קרה והיא סיפרה שהן מתעמתות הרבה, ולשאלתי איך בתי מגיבה, ענתה "היא בדרך כלל באה אלינו להתלונן. אנו מעודדות אותה לומר "לא" באופן תקיף אך היא בוחרת לבוא אלינו. היא לא מחזירה ולא מרביצה אך אל תדאגי כי צריך עוד זמן עד שהיא תלמד להרגיש בטוחה פה ותשמור על עצמה.." משהו כזה. יש משהו נכון בדבריה משום שאני מכירה את בתי והיא באמת צריכה זמן כדי לבסס לעצמה בטחון אבל נותרתי עם שאלה לגבי היכולת שלה לשמור על עצמה.. נכון שאני שמחה שהיא לא אלימה בגן אך הייתי רוצה לראות אותה אפילו הודפת את הילדה ממנה במצבים כאלו. אמרתי לבתי שאני חושבת שכשזה קורה היא צריכה לומר לה "לא" או להזיז אותה ממנה , והיא אומרת לי "לא", אני לא רוצה, ולא נשמעה מוטרדת מי ידוע מה... ביום שישי שאלתי את בתי "תגידי ממי את פוחדת ממנה"? והיא ענתה לי בקור רוח "לא, את פוחדת ממנה"... באותו רגע ראיתי שהילדה פשוט קולטת אאת החרדה שלי, שאולי היא המשמעותית פה, והחלטתי להרפות, אך שאלתי אלייך איך בעצם לנהוג במצבים שהילד שלנו לא מתגונן ? או שמא בתי "אומרת" לי שהיא יודעת איך ומה לעשות ושאני ארגע? מה את אומרת? הערה": יש מצב, מה שנקרא, שאני מוטרדת יתר על המידה לגבי מה שקורה בכלל לגביה, היא בתי הראשונה, הייתי איתה בחופשת לידה שנה וארבעה חודשים והחיבור בינינו מאוד חזק, מה שמסביר את התגובות הקשות שלה אחרי הלידה של אחותה, וגם מסביר את זה שעד היום בציורים שלה היא מציירת אותי לידה, או אותי כאשר את התינוקת היא מציירת בתוך הבטן שלי...

היי גלית, יופי שאת ממשיכה לעדכן ולשתף. שמחתי לקרוא שבבית העניינים משתפרים, ולהערכתי (כמו שציינת) גם בגן הילדה שלך בסדר גמור. את מתארת שתי אפיזודות בודדות בהן נפגעה מהתנהגות אלימה, אך היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, וניתן להבין שבשגרה היא באמת מסתדרת. חשוב לזכור שככל שהילדים מתבגרים (ובמיוחד כשמדובר בילדו?ת), גילויי התוקפנות הפיזית פוחתים משמעותית, ולכן, אין צורך לטרוח לפתח אצלה אסטרטגיות הדיפה, אלא דווקא מיומנויות של הימנעות מקונפליקט ושיתוף פעולה. אני מאמינה שהסברה שהעלית בסוף פנייתך אינה רחוקה מהמציאות - לעיתים קרובות הילדים הבכורים שלנו (עליהם העמסנו את כל מטעני הציפיות והמשאלות שלנו), מעוררים אצלנו סוג של דריכות או דאגה שלא תמיד מעוגנות באירועי המציאות. חשוב להיות מודעים לכך, ולעמוד בפרץ. בברכה ליאת

תודה תודה, כמו תמיד, את מרגיעה. גלית