סליחה על המגילה

אני רואה שיש פה שאלות של הורים, ובעיקר על ילדים קטנים אבל אני כבר לא יודעת לאיפה לפנות. אני בת 14 ונמאס לי כבר מהכול, אני לא סובלת את החיים שלי, מחכה כל יום לרגע שאני אגיע הביתה ואוכל פשוט לשכב במיטה ולשכוח מהכול. בבצפר כמעט ואין לי חברים, החברה הכי טובה שלי עזבה אותי וזה משגע אותי שעכשיו היא ממש מקובלת. אני מחפשת מה לעשות בהפסקה ובדר"כ אני פשוט יושבת במקום שלי ושומעת מוזיקה ומרחמת על עצמי וכולם חושבים שאני חננה ולא מזמינים אותי לשום מקום,ולמה שיזמינו? אני לא מעניינית או מצחיקה והם אף פעם לא דיברו איתי, רק ריכלו מאחורי הגב. אני יודעת שזה נורא מעצבן אותי שמישהו לא קשור מצטרף לשיחות המעטות שיש לי אז אני לא רוצה לעשות את זה לאחרים. בקיצר בצפר זה סיוט! בבית יש לי ציפיות לא מציאותיות מההורים ואני סובלת מזה. גם אם קיבלתי ציון מעולה בהקבצה א' פלוס הם אומרים לי זה טוב אבל את יכולה לקבל 100 (אני ממש לא יכולה!) ומכריחים אותי ללמוד כל היום. אמא שלי היא בנאדם ילדותי ומריר ואני פשוט לא יכולה להבין אותה. היא לא יכולה לעשות כלום בלי לקבל אישור ממישהו! היא באה לדבר בטלפון ושואלת את אבא שלי:"נראה לך שכדאי לי להגיד ככה וככה?" ואני כבר לא יכולה לשמוע את כל החפירות שלה. הגעתי למצב שאני מתחמקת מהם ואוכלת בארוחה משפחתית מהר מהר שאני לא אצטרך לשמוע את כולם אומרים דברים מטומטמים וחסרי פואנטה. אמא שלי כל הזמן אומרת שאני שמנה ומסתכלת עלי במבט כזה של בוז כל פעם שאני אוכלת. היא מעמיסה לי צלחות ענקיות בכל ארוחה וקונה מלא דברים משמינים (כי "אני לא הבנאדם היחיד בבית") ואז מתפלאת למה אני עולה במשקל ומתחילה לצעוק עלי ולספר לכל החברות שלה.והגעתי ממקום שאני מתייעצת איתה על הכול (זה כי הייתי רזה ויפה) לזה שאני לא אומרת לה אפילו שהיה לי ריב עצום עם חברה ולא רוצה להגיד לה מה עובר עלי כי אני יודעת שהיא תכעס ותצעק ותבקר וזה לא נמנע לא משנה כמה פעמים דיברתי איתה(וגם אחותי דיברה איתה המון והיא אמרה שהיא תשתנה. כן,בטח). אני במשקל תקין אבל אני מרגישה כאילו אני שוקלת 100 קילו בגללה. וגם בגללה התחלתי להשוות את עצמי לבנות ואני ממש שמנה ביחס אליהן,אני כל הזמן חושבת על זה. אני מנסה לדלג על ארוחות בלי שהיא תדע אבל היא לא נותנת לי.היא קוראת לי שקרנית, היא פעם שאלה אותי (בציניות) רוצה פסיכולוג? ואמרתי לה כן אבל היא לא הסכימה. כבר לא יכולה לשמוע את הקול שלה וברצינות בא לי להרוג אותה. אין לי חיים בבית, אין לי חיים בבצפר,אני לא יכולה יותר,מה לעשות?

שלום בר, המצב שלך נשמע באמת לא פשוט. קשה מאד להרגיש טוב בסביבה כ"כ שיפוטית ולא מכילה, גם אם יש בבסיס כוונות טובות. אחת הסכנות של הימצאות בסביבה כזו, היא "הידבקות" (כמו הידבקות במחלה), ממש כמו שקורה לך: גם את, כמו אמא, שופטת את עצמך בחומרה, מדברת על עצמך בשפה שיפוטית וביקורתית ("אני לא מעניינית או מצחיקה"), ומתקשה להאמין שאפשר לחבב אותך או למצוא בך עניין. מסתבר שכאשר אנחנו לא חברים של עצמנו, קשה לנו למצוא חברים מבחוץ. לכן, לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר כרגע, זה להפסיק לרחם על עצמך, וללמוד להכיר ביכולות ובכוחות שלך, למרות הכל. הזכירי לעצמך שאין בעצם כל סיבה לשנוא אותך או להתרחק ממך, וכך אולי תוכלי לחזור ולהתקרב לבני כיתתך. אשר למצב בבית, אני מסכימה מאד שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד, בעיקר בגלל שטיפול במתבגרת בגילך כולל גם הדרכת הורים. תוכלי לשוב ולבקש מאמא פגישה אצל פסיכולוג, ואם את חוששת שתהיה התנגדות מצידה, נסי אצל גם אצל אבא. אפשרות נוספת זה לפנות ליועצת ביה"ס, לשתף אותה בקשיים, ולבקש ממנה לעזור לך לשכנע את אמא להסכים לטיפול. שולחת לך כוח ותקווה לשינוי ליאת