פחד מהמוות

שלום אני בן 15. אתמול ראיתי איזשהו סרט אימה שעסק הרבה בנושא המוות וכל הזמן חפר שהמוות הוא העיד הסופי של כולם ושהמוות הוא רק בראש שלנו וכו', וזה הכניס לי את המחשבה שהמוות יגיע מתישהו בסופו של דבר וזה הכניס אותי לדיכאון. היום היה לי מבחן בלשון, ואתמול תיכננתי ללמוד אליו ולהתכונן. אבל אחרי שראיתי את הסרט פתאום חשבתי למה בכלל ללמוד ולהשקיע כי במילא נמות בסוף ואם אני אלמד זה לא זה ימנע את המוות או משהו כזה. אבל לפני זה לא הייתי כזה ותמיד הבנתי שזה חשוב ללמוד ותמיד השקעתי בלימודים. אני גם חשבתי על וזה וזה ממש לא הוגן שלמשל לאנשים זקנים נשאר הרבה פחות לחיות מאשר לאנשים צעירים, וזה ממש מרגיז חוסר הצדק הזה, וגם איך האנשים הזקנים מתמודדים עם זה שהם יודעים שדווקא אותם המוות עלול לתקוף בכל רגע נתון ואולי הם לא יתעוררו אחרי שילכו לישון הלילה. בנוסף לזה כל הזמן עד עכשיו היו לי תוכניות לחיים, מטרות וכל מיני דברים כיפיים שרציתי לעשות בטווח הקרוב, ואחרי כל המחשבות האלו פתאום הדברים שממש רציתי כבר לעשות וממש חיכיתי להם כמו החופש הגדול או הטיסה הבאה לחו"ל נראו לי כבר לא כל כך כיפיים ושווים כמו שהם. אני יודע שזה עוד רחוק, אבל איך בדיוק אני אמור להקים משפחה עם המחשבה הזאת? אם אני אפנה להורים שלי הם לא יעזרו לי להתגבר על זה כי הם יותר מידי ריאליים כדי להבין את הבעיה והם יגידו לי לא לחשוב על זה וכו'... אני לא רוצה לפנות ליועצת בית ספר כי כבר פניתי אליה בנושא בעיה אחרת וללכת לפסיכולוג זה גם יהיה מאוד בעיתי כי אין לי זמן לזה וגם אין לי דרך להגיע אליו כי כמו שאמרתי ההורים שלי לא ממש יתמכו בעניין הפסיכולוג... אז מה אני יכול לעשות כדי להפסיק את המחשבות הנוראיות האלו? כי עד הסרט הדפוק הזה זה לא היה ככה, נכון שלפעמים חשבתי מה יהיה אחרי שאני אמות אבל מיד שכחתי מזה ותמיד הייתי אופטימי להמשך החיים. זה ממש מדכא אותי ואני לא יכול להוציא את המחשבה הזאת מהראש. תודה רבה.

רון יקר, אולי הסרט הדפוק הזה דווקא עשה לך טובה. אתה יודע, המוות העסיק את בני האדם מאז ומעולם, ובמידה רבה הוא נותר חידה עבור כולנו. גם אבותינו הקדמונים התעסקו בו, וניסו להבינו, כנראה בהצלחה חלקית. פילוסופים בני זמננו, מתמודדים גם הם עם שאלת המוות, וחלקם לפחות מתייחסים לאימת המוות ככוח מניע ומעניק משמעות. אם תחשוב על כך עוד, ודאי תתעצב מול הרעיון לפיו אין אנו יודעים מראש מתי וממה נמות. אין לנו על כך שום שליטה כמעט. הבשורה הטובה היא שיש לנו דווקא הרבה מאד שליטה על איך נחיה! זאת בשורה טובה, כי מסתבר שאנשים מבוגרים, המביטים לאחור על חייהם, מרגישים סיפוק ומשמעות, גאווה על הישגיהם ושמחה עם יקיריהם - הם גם מי שמקבלים בשלווה את העובדה שלא יחיו לנצח, ופחות פוחדים מהזקנה והמוות. אהבה, אינטימיות, משחק, יצירה ועבודה הם המענה מול חרדת ההתכלות. ולכן, גם אם הפחד המציף משתק את כולנו מדי פעם, הרי שכוחות החיו?ת הנמצאים בכולנו, מעודדים אותנו להמשיך ללמוד למבחן בלשון, להתאהב, להתגייס למען זולתנו, לקנות לעצמנו דברים יפים, להתענג על שוקולד וגלידה, ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת ילדים, להמציא המצאות, ולהפוך את העולם שלנו למקום שראוי לחיות בו. שולחת לך את כל שמחת החיים והעידוד הנדרשים כדי לחזור לשגרה הברוכה שלך, ומזכירה לך, על הדרך, להימנע מסרטי זבל... :-)) ליאת

שלום ליאת, תשובתך ממש ריגשה אותי. גם אותי הטריד העניין כשהייתי צעירה. ענית מקסים ונכון (מי אני שאחלק לך ציונים?)לנער החמוד והעמוק שחי במודעות לשינויים בתחושותיו ולא מזניח אותם ואת עצמו. כל הכבוד! חגית