היצמדות לאבא

שלום, בתי בת 3.5. מאז ומתמיד היה לה קשר מצויין עם האבא, מה שנקרא "ילדה של אבא", ואכן אביה מעניק לה הרבה תשומת לב ו"כיף" איתו כך שיש סיבה טובה לקשר טוב. לאחרונה המצב הוקצן. בחופשה משפחתית לפני מספר חודשים היא נצמדה אליו באופן אובססיבי וממש דחתה את השהות והקירבה אלי. כשחזרנו הביתה העניינים מעט התמתנו, אבל באופן מובהק יש העדפה של אבא על פני אמא. לדוגמא - אני מתקרבת אליה ומחבקת אותב - היא משתחררת מהחיבוק והולכת לאבא. הקשר בינינו טוב מאד, וזה בעיקר כאשר אבא לא באיזור. אז אנחנו עושות יחד יצירות, מדברות, והיא נהנית וגם מתקרבת ומחבקת. אבל כשאבא בסביבה - לרוב מגע פיזי והבעה של אהבה מופנית כלפיו. למותר לציין שלמרות שזה לא משהו שנעשה כדי להכאיב או להעליב, זה מאד פוגע. מבחינת התפתחות הילדה - מפותחת יפה שפתית, מנטלית ופיזית. חברתית היו מאז ומתמיד נושאים של ביישנות, קושי להיפתח במקומות חדשים (למשל לגן חדש), ורגישות יתר (נוטה להעלב מהר), אבל לרוב לאחר זמן מה במקום חדש היא מתאקלמת יפה ורוכשת גם חברים. יש לנו עוד ילדה בת שנה ו-8, איתה הכל הרבה יותר קל תמיד. היא מעדיפה אותנו באופן שווה, למרות שלפעמים היא רואה את הגדולה אומרת "אבא אבא" ומחקה אותה, כך שקיים חשש שגם היא "תתקלקל"... כשהיא נולדה היה עניין של "חלוקת ההורים" - לרוב אני הייתי עם הקטנה (מתוקף ההנקה והשהות איתה בחופשת לידה) ומטבע הדברים התקרבות של הגדולה לאבא, אך זה עבר לאחר זמן מה, וכעת זה חזר שוב. מה עלינו לעשות? האם יש בכלל טעם לנסות לשנות את איך שהיא מרגישה? האם לא לנסות לשנות את זה אלא רק את דפוסי ההתנהגות שלה? תודה אלינור

שלום אלינור, אם נתבונן, אנו ההורים, באומץ לב וביושר אל תוך ליבנו פנימה, ודאי נגלה כי כל אחד מהאנשים היקרים לנו תופס וממלא שם חלק כלשהו, הייחודי רק לו, ואשר אינו דומה לחלק המוקדש לאדם אחר. הציפייה שילדינו יאהבו אותנו באופן כזה או אחר, כך ולא אחרת, יותר או פחות מהאופן בו הם אוהבים אנשים אחרים, היא בלתי ריאלית. הביטויים הרגשיים שמפגינה בתך כלפייך, לעולם יהיו צבועים בטיב האינטראקציה ביניכן, ופחות בטיב הקשר שלה עם אביה. אני מציעה לך לעשות מאמץ אמיתי ולפרגן לקשר המיוחד שלה עם אביה. זכרי שקשר זה אינו גורע מאהבתה אליך, ואינו מסכן את היחסים ביניכן. בברכה ליאת