ליאת..

אני בת 16..אני לא יודעת יותר מה לעשות עם ההורים שלי..זה פשוט נמאס..הם כל הזמן פוגעים בי ואומרים לי שאני אפס ולא אצליח בחיים בכלום למרות שאני משקיעה בלימודים והממוצע שלי הוא 90 הם אומרים שאני בחיים לא אהיה מי שאני רוצה להיות.זה נמאס!!!רציתי לעזוב את הבית אבל אי אפשר אני לא בת 18..נמאס לי לריב עם אמא ריבים תמידיים ולסבול את הפגיעות האלה..יש פעמים שהיא מייחלת לי למות רק כי לפעמים אין לי חשק לעזור לה לנקות את הבית..אני נשברת מזה..היא אומרת שאין לי נימוסין ואופי וכולם יזלזלו בי כל החיים..נמאס לי להשבר ולבכות לילה אחר לילה..הפגיעות ההלו שוברות אותי מבפנים..מבחוץ אני מראה שאני חזקה מולה ולא נפגעת..אבל בפנים אני קורסת לאלפיי רסיסים עד שאני הולכת לחדרי ונועלת אותו ומתפרקת בבכי..היא מייחלת לי מוות ואומרת שה' הביא לה עונש כשבאתי לעולם..אין לי מושג למה היא פוגעת בי פגיעות כאלה אבל זה הורס אותי כל פעם מחדש..אשמח אם תייעצי לי..

שלום נועה, החיים יכולים להיות מאד בלתי הוגנים, ולמרבה הצער, אין אנו יכולים לבחור לאיזו מציאות להיוולד. הבשורה הטובה היא שניתן לשלוט במידה טובה הרבה יותר על המציאות הפנימית שלנו, ולנסות להתגבר באמצעותה על הסבל האקטואלי שמכה בנו. התיאורים שלך קשים ואפילו מצמררים. קיימת בי אמונת יסוד איתנה, לפיה גם ההורים המתעללים ביותר (ואני מקווה שאמך אינה שייכת לסוג זה), רוצים בתוך תוכם טוב עבור ילדיהם. לפעמים, בגלל מורכבות נפשית או מציאות בלתי נסבלת, הורים מגיעים למצבי קצה, והופכים פוגעניים דווקא כלפי מי שכל כך תלויים בהם. אני מציעה לך לנסות להגיע איכשהו להידברות עם אמא, אולי בתיווכו של בן משפחה קרוב, ולנסות לשפר במידת מה את התקשורת ביניכן. את יכולה לנסות להיעזר בגורמים חיצוניים, כמו יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, שיוכלו להנחות את אמך ולעזור לה להישאר עבורך דמות חיובית ומיטיבה למרות הקשיים שלה. אם שום דבר לא ישנה את המציאות החיצונית, נסי להעמיק את הקשרים שלך מחוץ לבית (חברות, אולי בן-זוג, תנועת נוער, קרובי משפחה, ובעצם כל מה שיכול להכניס אל חייך מגע רך וקשוב, שכל כך מגיע לנערה בגילך. זכרי שהתלות שלך בהורייך לא תימשך לנצח, וכל החיים עדיין לפנייך. לפעמים די בידיעה הזו כדי להקל קצת על המצוקה העכשוית. שולחת לך כוחות ליאת